סטודנטים מציגים תהליכי עבודה

חן כץ - 

רואה ולא נראה – שכונת הקארונים בת-ים         

"אלי תן בי את השלווה
לקבל את הדברים שאין ביכולתי לשנותם
האומץ לשנות אשר ביכולתי
והתבונה להבחין בין השניים "

                                                                                           תפילת השלווה, מתוך תיק המסמכים, איציק עמר, שכונת הקראונים

הפרויקט חוקר את בת ים, ושכונת הקראוונים בפרט.

סיפורה של בת ים החל בשנת 1926, עם השנים קלטה העיר עולים יותר מכל ישוב אחר בישראל.בעקבות כך חוותה  פיתוח מואץ של העיר, מיזוג הגליות הפכו אותה לעיר בעלת מרקם אנושי ייחודי ומגוון, המכניס אורחים, ובעקבות כך הפכה לאחת מהערים הצפופות בארץ.

מאפייני האוכלוסייה של בת ים מעידים על היחלשותה החברתית כלכלית לאורך העשורים האחרונים, העיר קלטה עלייה בהיקפים גדולים,  בעקבות כך ירדה במעמדה החברתי-כלכלי,ואיבדה מנכסיה כך בעצם הפכה למרחב אורבאני זול במטרופולין תל אביב. (בת ים ממוקמת בחלקה הדרומי של הטבעת הפנימית של מטרופולין- ת"א).

לאחרונה החלה בת ים להוביל שיח ציבורי ישראלי ואף בינלאומי בנושא איכות אורבאניות (ביאנאלה, כנס מרחב), ניהול עצמי על בסיס חזון עירוני מוסרי וערכי המשקפים את האמונה העירונית, בפוטנציאל הטמון בעיר ותושביה- זהו בסיס טוב למיצובה של העיר בעתיד, להתמודדות חיובית עם הצפיפות העירונית הגוברת ולראות בה מנוף לאיכות תרבות החיים בעיר.

העיר ובמיוחד השכונה, כפי הנראה הופכת ממצב שלם, מצב סגור  שבו לא רואים ולא נראים, לגלויה כמעט לחלוטין, כל שלב ושלב, כל תזוזה נגלה משהו אחר, חלל אחר ושונה מקודמו. העיר מארחת תערוכות בינלאומיות ובשכונה נגלות פינות חבויות שהתושבים רוצים להסתיר או לגלות.

במהלך שיטוט באתר השכונה או בעיר אני שולטת לתפיסתי בפעולה, אני מחליטה(או שמחליטים עבורי) מתי רואים ומתי לא רואים,ואת מה רואים זהו מנגנון אשר מופעל באמצעות ציר בו אני נמצאת במרכז המשפיע על פעולת הפתיחות והסגירות שלו.

המודל התלת מימדי מדבר על גילוי והסתרה,המודל בנוי מרצועות אשר תוחמות אותו, רצועות אלו בעצם יוצרות את אופן הפעולה של האובייקט.

האובייקט נע באמצעות ציר אשר גורם לו להיסגר ולהיפתח ,כך בעצם הרצועות שולטות במרחב הראיה.

בישראל מכונים הבתים הניידים הגדולים "קרווילות", צירוף המילים "קרוואן" ו "וילה".

שכונת הקראוונים היא שכונה בעיר בת ים  אשר ממוקמת בשולי העיר, בשטח הכולל יותר מ-50 דונם השייכים למנהל.

באתר מתגוררות כ-32 משפחות שהרשויות יישבו שם, ו- 20 משפחות נוספות שהשתלטו על השטחים שגרו בהם בעבר, ופונו במהלך השנים. 

התושבים סובלים מנידוי חברתי וממשלתי.

הנוף סביבם הינו רכבים נטושים, חיות, לכלוך, ריחות רעים וזוהמה. לאף אחד לא מגיע לחיות בתנאים כאלו. השכנים שלהם הם נחשים וחולדות. את גינת המשחקים הרסו להם והם חולקים פח אשפה שכונתי אחד.

קיימת הסתרה ברורה של השכונה באמצעות גדר המקיפה את השכונה, ובאמצעות שתילת עצים, כך בעצם דואגת העירייה שהשכונה לא תתפרס או תתרחב במילים בוטות יותר: ככה מסתירים שכונה.

בשנים האחרונות החלה בת ים להתפתח מבחינת מסות בנייה,ופיתוח החוף לאחרונה אף החלו להיבנות מגדלי מגורים רבים. מצפונה של העיר נמצאת תל אביב אשר מאופיינת במגדלי המגורים שלה, כך גם ראשון לציון אשר נמצאת בדרומה של בת ים, השכונה הקרובה לאתר הקראונים נווה-חוף כבר מאופיינת במספר רב של מגדלים.

כל האזור הסובב את אתר הקראוונים החל לעלות לגובה מבחינת הבנייה.

בעקבות כך, וכתוצאה ממפגש עם תושבי השכונה אשר אינם מתנגדים לגור במגדל, ואפילו מתארים זאת כחלום, הפרויקט רוצה להגשים להם את החלום הזה.

בהשלמה למגדלים באזור, אני אצור עבור התושבים מגדל אשר יכיל את כל הפונקציות החסרות להם, ויגרום להם לחוש מהו בית אמיתי.

הרב שטיינזלץ אומר " עם היושב על אדמתו במשך זמן מסוים, מרגיש לא רק קשר ובעלות עליה, אלא גם בטחון שהדברים יימשכו כפי שהם, עד עולם. משבנה אדם בית של קבע, משזרע שדות ונטע כרמים, הוא מתחיל לחוש שישיבתו במקום זה היא נצחית, ושאי אפשר לעקור אותו ממנה. הקביעות מביאה, אפוא, להרגשה של שאננות, בטחון מופרז וחוסר דאגה. תחושות אלו, מונעות את האדם מלראות סכנות ואיומים מבחוץ או מבפנים".

תהליך פינוי בינוי זהו התהליך העתידי עבור שכונת הקראונים, זהו תהליך אשר יגרום להתחדשות העיר, ויפתור את בעיית התושבים במקום.

תהליך זה נועד על מנת לעשות שימוש יעיל יותר בקרקע, לאפשר פיתוח של עתודת מגורים תוך שמירה על שטחים ירוקים, ועל מנת לשפר את תדמית העיר, ולספק לתושבי המקום פיתרון הולם.

גורדי שחקים הם האלמנטים הבולטים ביותר בנוף העירוני המודרני, והופכים פעמים רבות לסמלי העיר.

משחר ההיסטוריה שאף האדם לבנות מבנים אשר "ייגעו בשמיים" או "יגרדו" אותם - ומכאן שם המושג, שאיפה לגובה והערצת הגדול והמרשים טבועים ככל הנראה בטבע האנושי.

וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ, הָבָה נִלְבְּנָה לְבֵנִים וְנִשְׂרְפָה לִשְׂרֵפָה; וַתְּהִי לָהֶם הַלְּבֵנָה לְאָבֶן וְהַחֵמָר הָיָה לָהֶם לַחֹמֶר. וַיֹּאמְרוּ, הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם, וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ. (בראשית, פרק י"א 3-4)

אמנם על פי הסיפור התנ"כי בניית מגדל בבל לא צלחה ואף הכעיסה את אלוהים , אך שאיפת האדם לבנות גורדי שחקים לא פסקה מעולם.

למגדלים יש יתרונות רבים,

·         מגדלים מאפשרים שטחים ירוקים בתוך העיר, מחזקים את הפוטנציאל להתחדשות עירונית

·         בניה מסוג זה, מעלה את איכות החיים הנמדדת ברמת המגורים הן בערי המרכז והן בערי הפריפריה. היא יוצרת ריאות ירוקות בין הבניינים, מתחמי מפגש ומשחק לדיירי המקום (מבוגרים וילדים) ומשפרת את חזות הערים.

·         מגדלים גבוהים מגדילים את השטח הירוק סביבם ועם זאת מעניקים פתרונות דיור למספר גדול יותר של דיירים.

·         הבניה לגובה פותרת גם את בעיית חיזוק המבנים נגד רעידות אדמה.

·         שיפור חזות העיר ועוזרים בשדרוג המרקם החברתי.

·         בנייה לגובה נלחמת בתופעת הצפיפות.

מטרת הפרויקט היא לפתור לתושבי שכונת הקראוונים את מצוקת הדיור שקיימת במקום היום, לפתור את  העובדה שאין בשכונה דברים בסיסיים, חנייה מסודרת, תיבות דואר, תאורה, תשתיות (הכוללות חשמל בצורה מסודרת, ביוב תקין), ליצור עבורם בית מגורים שראוי לגור בו.לתת זהות חדשה לאזור, ולתושבים החשים מושפלים, שקופים ומנודים.

יצירת הזהות החדשה תתרום לתושבים ולעיר כאחד.

הפרויקט שואף לתת לתושבים תחושת זהות, שיחושו חלק מהנוף המקומי ולא שקופים או נספחים, התחושה תתבטא בתכנון המבנה עצמו. ניתן לחשוב שעיריית בת מנסה להסתיר/להסוות את שכונת הקראוונים בצמחייה, בנייני מגורים ומבנים שונים שיחביאו מן העוברים והשבים את האמת. שעדיין גם בשנת 2011, שנה בה באות לידי ביטוי מהפכות טכנולוגיות רבות בתחומים וענפים שונים עדיין שוכנת בתוך עיר שמתיימרת להיות מודרנית שכונת קראוונים חיה ונושמת. עיריית בת ים עוטה על עצמה מסכה גם בפן המוחשי שהיא מסווה את השכונה בתוך העיר וגם בפן המופשט שניתן לחשוב שאם נסתיר את השכונה בצמחייה ובמבנים השכונה תעלם.   

"המסכה" היא אמצעי להסתרה ולגילוי בעת ובעונה אחת. היא מסתירה ומשנה את דמותו החיצונית של הנושא אותה, ובו בזמן מגלה את טבעו החבוי, האמיתי.חשוב לדבר על הנושא ולא להשתיקו כי אין ספק שכל המהפכות שקורות מתחילות ממעמד הפרולטריון וצפות לשטח, כשתושבי המקום יבינו כי העירייה עוטה על עצמה מסכה וגם הם עוטים על עצמם מסכה אולי תגיע השעה בה תורד המסכה ותושבי השכונה יזכו לתנאי מגורים ראויים והעירייה תראה בהם חלק מהעיר,חלק מהנוף ותתייחס אליהם כאל קבוצת שווים.

מבחינה סמלית מייצגת המסכה צורך בהגנה ובהסתרה, במעברים ממצב אחד למשנהו, בהתעלמות מהסביבה, בהפגנת זהות מסוימת או בשינוי צורתה, בסימול אופי ואישיות שונים, או בייצוג של אלוהות כזו או אחרת, המסכה עשויה להעניק כוח או לעורר פחד מוות.

אם נבחן את הסיטואציה של שכונת הקרוונים נוכל להשוות את מערכת היחסים בין העירייה-הגוף השולט לבין תושבי שכונת הקראוונים- הנשלטים נוכל להשוותם לתקופה בה נבדלו האנשים ה"לבנים" מהאנשים ה"שחורים" כל אחת מהקבוצות לבשה מסכה ששימשה תפקיד כלפי הגזע השני. למסקנה הזו הגעתי בעקבות הספר "עור שחור, מסכות לבנות" הוא ספרו של פנון, אשר עוסק במנגנונים התרבותיים של הקולוניאליזם (תופעה של השתלטות מעצמות על,בעזרת התיישבות והקמת מערכת שלטונית תוך נישול האוכלוסייה המקומית וניצול משאביה הטבעיים והאנושיים לצורכי המעצמה) ובהשפעותיהם על יחידים ותרבויות, כפי שהם מתבטאים בשאלות של זהות וגזענות. פנון השתמש במודלים פסיכואנליטיים כדי לתאר את תחושות התלות וחוסר המותאמות של השחורים בעולם הלבן, ואת תחושת העצמי המפוצל שלהם לאחר איבוד שורשיהם התרבותיים לטובת תרבות המדינה הכובשת.

השחור הוא פראי, נחשל, מסוכן, ובמקביל הוא שואף בכל מאודו להיות לבן ,המפגש עם הלבן, כלומר עם האחרות, יוצר את הממשות הגופנית של האדם השחור כהזיה פתולוגית.

הנוכחות השחורה הורסת ובונה את סיפור זהותה של העצמיות המערבית שוב ושוב. המבט הלבן כותב את הגוף השחור, כשם שהמבט השחור כותב את הגוף הלבן, והמבטים האלימים הללו הכרחיים כדי לאבחן את ממד הזהות המדומיין שמסמן צבע העור. הסיפור מהווה זירה למאבק בין הפנים והחוץ, הנפש והמצב התרבותי-פוליטי, ומסמיך בין השניים.

קריאתו גרמה לי להבין כי על החברה להביט במבט כפול אל עבר חדר המראות, שבו נשקפת זהותו ה"לבנה" אל מול זהותו  ה"שחורה" , כלומר המדינה,החברה מול שכונת הקראוונים  ,ומתוכו עולה התביעה הפשוטה והבלתי אפשרית, חסרת הצבע: להיות אדם.

דיאנה מוסיקנט - 

"ושמתי לך מקום אשר ינוס שמה" (שמות כ"א)- קבוע מול אירעי

עיר מקלט היא עיר שאליה צריך לברוח, על פי התורה, אדם שהרג אדם אחר בשוגג. השהייה בעיר נועדה לשתי מטרות: הצלת ההורג מפני נקמתו של גואל הדם, ועונש על כך שהרג אדם כתוצאה מחוסר זהירות. הבריחה לעיר מקלט היא חובה, גם כשלא נשקף איום כלשהו על ההורג. אם גואל הדם הרג את הרוצח מחוץ לערי המקלט, היה הוא פטור מעונש. ואם פגע בו והרגו בתוך עיר המקלט – דינו מוות.

אם הרצח היה בשוגג היה על הרוצח להתיישב בעיר המקלט והלוויים העמידו לרשותו תנאים חומריים ורוחניים להמשך חיים רגילים ונורמאליים, מחוץ למקום מגוריהם הקבוע. וגם זאת לזמן קצוב, עד מות הכהן הגדול.

מדובר במעבר למקום מגורים זמני, אירעי, אשר משך זמן השהיה בו אינו ידוע. לאחר שמת הכהן הגדול, רשאי היה הרוצח לשוב לעירו.

בדומה לכך, שכונת הקרוואנים בבת ים שהוקמה בשנות ה-90 ועתידה הייתה להתקיים במשך תקופה זמנית, קיימת עד היום, 20 שנה לאחר מכן. תקופה זמנית, אירעית, שאיש אינו יודע מתי תחלוף, מתרחשת בשכונה בדיוק כמו בעיר המקלט המקראית. שכן איש אינו יודע מתי הרשויות ינקטו בצעד המעבר, כמו שאיש אינו יודע מתי ימות הכהן הגדול.

מטרת עיר המקלט היא לא רק לקלוט את הרוצח בשגגה ולהגן על חייו, אלא לדאוג גם לנפשו. הלווים שהם אנשי הרוח אמורים לחנכו וללמדו, כדי שלאחר שישתחרר מעיר המקלט, הוא יהיה אדם טוב יותר ממה שהיה קודם.

יש חובה לסמן את הדרך לערי המקלט בשלטים ברורים על מנת לאפשר את הבריחה המהירה ביותר לעיר המקלט.

פותח מודל קונספטואלי אשר המנגנון שלו מחקה את פעולתה הביולוגית של הברך האנושית, המאפשרת פתיחה וסגירה- כיפוף ופשיטה.
המנגנון שלה הינו חד כיווני ופתיחתו מתאפשרת לכיוון אחד ונמנעת מלהיפתח לכיוון הנגדי. כמו עיר המקלט שם מתקיים המנגנון שמאפשר כניסה לצד אחד, ללא יכולת יציאה. שכאמור, עיר אשר בריחה אליה היא בגדר חובה וכן השהיה בה לזמן הדרוש, הזמני והלא ידוע; מי שנכנס אליה לא יכול לצאת עקב האיסור.

בת ים

העיר בת-ים משתרעת על פני 8 קמ"ר בליבו של מטרופולין גוש דן, ממוקמת מדרום לתל אביב-יפו, ממערב לחולון ומצפון לראשל"צ.

ממערב לעיר משתרע הים התיכון. אוכלוסיית בת-ים מונה כ-160 אלף נפש המשתייכים ל-50 אלף בתי אב.

אוכלוסיית העיר היא פסיפס חברתי- תרבותי עשיר המורכב מוותיקים
ועולים, מחילונים ודתיים ממגוון עדות, מוצאים ורקעים שונים.

בבת-ים מערכות חינוך מתקדמות, פעילויות תרבותיות ואמנותיות ומוקדי מסחר, בילוי, תעשייה ועסקים.

העיר מחוברת לצירי תנועה ארציים מרכזיים ובעתיד הקרוב, תחובר העיר לרשת מסילות הברזל הארצית ולקו רכבת הפרברים הקלה.

ישנם ניסיונות רבים להפוך את העיר לעיר מתפתחת ומתקדמת (הביאנלה הבינלאומית לאדריכלות וכד'), אולם על אף רצונן הטוב של הרשויות, ישנה תחושה שיש שכונה אחת בעיר, אותה מנסים לטאטא מתחת לשטיח. קיימת הכרה מצד הרשויות כלפי השכונה, אולם אין לקיחת אחריות. השלטונות מזניחים את בניית ותחזוקת תשתית השכונה ולא אוכפים בה את החוק, ומעבירים את האחריות הלאה, מגורם אחד למשנהו.

אתר הקרוואנים

שכונת הקרוואנים הוקמה בשנות ה-90 ע"י מדינת ישראל באמצעות חברת עמידר כשכונה זמנית שנועדה לפתור בעיות דיור.

כבר 20 שנה שדיירי שכונת הקרוואנים ה"זמנית" חיים בתת תנאים ונמצאים במשא ומתן מתמשך מול משרדי הממשלה הרלוונטיים כבר למעלה מעשור. כל ניסיונות משרד השיכון בעיקר למצוא פתרון חלופי הולם נתקל בסירוב מוחלט מצד עשרות המשפחות המתגוררות במקום.
2 סיבות עיקריות לסירוב:

1. שהיה מתוך בחירה אישית, הרגל ורצון ממשי. הרי שהם יצרו לעצמם את ההשתלטות וההתפתחות המרחבית, ארגנו את השטח לפי הצרכים שלהם.

2. מאידך, שהיה מתוך חוסר ברירה, מתוך פחד אמיתי שמא אם הרשויות יוציאו אותם משם- לא יהיה להם היכן לגור- וכאן למעשה מתבטאות המנגנון הקונספטואלי וכן המהות של עיר המקלט- כניסה ללא יציאה. המודל הקונספטואלי מתפתח ומתרחב בצורה דומה, שכן ההתפתחות הינה לצדדים. כאשר המודל במצב סגור נראה כי הוא מאוד ישר ומסודר, אולם במצב המנוגד לו, במצב הפתוח, הוא נפתח בזוויות שונות בלתי ניתנות לשליטה ונוצר כאוס.

התפתחות השכונה היא התפתחות כאוטית, התפתחות של עיר שלא גדלה כחוק. לכל אדם היה קרוואן ושטח לא מוגדר בדיוק וסביבם התפתחה במשך השנים לפי הצורך ולפי התרחבות המשפחה שהזדקקה למרחב גדול יותר.
באמצעות תצלומי אוויר משנים שונות במהלך 20 השנים מאז הקמת השכונה, נראה שאם בתחילת הדרך השכונה הראתה גיאומטריות מסודרת ומאורגנת, במהלך השנים, כשהערך "זמני" התערפל והחל להראות מאפיינים של קבע, החלו התושבים, ללא אישור, להרחיב את הקרוואן שלהם לפי רצונם, עד למצב הכאוטי הקיים בפועל.

ההתייחסות היא ל-2 דרכים/ צירים ראשיים המצטלבים ביניהם, ומגדירים את השתנות ההתפתחות:

מימין למעלה- ההתפתחות היא מחוץ השכונה כלפי פנים השכונה.

מימין למטה- ההתפתחות היא מפנים השכונה כלפי חוץ השכונה.

משמאל למעלה- ההתפתחות היא מפנים השכונה כלפי חוץ השכונה.

משמאל למטה- ההתפתחות היא מחוץ השכונה כלפי פנים השכונה.

בהתאם לכך, ניתן למעשה לנבא כיצד יכולה השכונה להיראות בעוד 20 שנה. משום שמדובר בהתפתחות כאוטית, הפיתוח העתידי הוא לא וודאי, אולם בוודאות הוא יעמוד ב-4 הקטגוריות שהוצבו בהתאם להצטלבות הראשית ולמסקנות גילויי ההתפתחות בעשרים השנים האחרונות.

ניתן לראות בבירור, כי כל הפונקציות המרכזיות ממוקמות מחוץ לאתר.
תחושת הבידוד והניתוק של השכונה מהעיר מתבטאת גם בגורמים הבאים:

*חוסר עצום במבני ציבור שישרתו את הילדים, בני הנוער והתושבים

*בעיות תשתית קשות- תאורה, שבילים, בעיות ניקוז וכו'

*חוסר בשטחים פתוחים, גנים ציבוריים וכו'

*גני ילדים, בתי ספר

*שטחי מסחר, מרכזים מסחריים

ההחלטה להקים לתושבי השכונה מקום שהיעוד שלו יהיה מקלט להגנה בימי מלחמה, מגיע מן המקום הבסיסי שזהו מבנה חובה שאין להם בשכונה.
המקלט הציבורי הקרוב ביותר לשכונה נמצא במרחק קילומטר 1 ברחוב יצחק שדה 29 וגודלו 85 מ"ר, כאשר זמן הכניסה למיגון מהשמע אזעקה באזור זה הינו 2 דקות.

מעבר למתן ביטחון והגנה בסיסיים ההכרחיים לכל אדם, בחיי היום יום הוא ישמש כמעין מתנ"ס, מקום חברתי אשר יהווה פינה חמה לכלל התושבים. מקום בו תהיה תקווה לדור העתיד, לבני הנוער וכן למבוגרים, שיהיה מי שיכוון אותם, עזרה בשיעורי בית, תמיכה פסיכולוגית, הכוון תעסוקתי, שירותים סוציאליים- כאן יפעל המנגנון באופן מנטאלי- מקום אותו הם לא יוכלו לעזוב כי הם לא ירצו לעזוב משום ששם, במקלט הקטן הזה, הם ירגישו שלמישהו אכפת מהם.

לירון פינס- 

להרים את העוני

" עם היושב על אדמתו במשך זמן מסוים, מרגיש לא רק קשר ובעלות עליה, אלא גם בטחון שהדברים יימשכו כפי שהם, עד עולם. משבנה אדם בית של קבע, משזרע שדות ונטע כרמים, הוא מתחיל לחוש שישיבתו במקום זה היא נצחית, ושאי אפשר לעקור אותו ממנה. לעומת זאת, יושבי הסוכות במדבר יודעים שהם נמצאים במקומם רק לפי שעה. גם אם ישיבתם בסוכות היא לזמן ממושך היא עודנה מפוקפקת ובלתי יציבה. יכולתם לקדם כל פורענות, מבוססת דווקא על מציאותו של ספק, על מדה מסוימת של חשש שהמצב הקיים אינו בהכרח המצב הנצחי ". (הרב שטיינזלץ)

תושבי שכונת הקראוונים חיים כ-20 שנה בשכונה ארעית ולמרות זו מרגישים שייכות אך אינם מרגישים שישיבתם היא נצחית. התושבים חיים בחוסר וודאות, העירייה "מאיימת " על פינוי ,  על "עקירה" של שכונה, שכונה בה הם גדלו ומגדלים את דור ההמשך. לאחר זמן מסוים של ישיבת קבע נוצרת תחושה שהדבר הוא "שלי" ואין עליו עוררין. ע"פ תקנות העירייה ומדינת ישראל ,השכונה היא שכונה ארעית, אך תושבי המקום מתייחסים לשכונה כששכונת קבע בהגדרתה.

" כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי ". רעיון הישיבה בסוכה הוא לעזוב את הבית שלך ולעבור למשהו אחר, לבית עראי. אין לראות בסוכה ירידה לצורת מגורים חלשה יותר. כל העניין הוא לקחת את הסוכה, ולהפוך אותה לדבר שהוא בית לכל דבר. לא לרדת ממגורי קבע למגורי ארעי, אלא להעלות את הסוכה, שמטבעה היא דבר עראי, למדרגת בית קבע.

העראי, הזמני, אינו מאפשר בניה לטווח ארוך. במובן זה הוא יכול להיות רק שלב מעבר. החיים מצווים לבנות מערכות של קבע ארוכות טווח. הדברים הקבועים בחיי האדם הם העוגנים של חייו, והם בעצם היצירות הגדולות שהוא משאיר אחריו- בניית הבית והמשפחה, עבודתו ופעולתו בעולם. הקבע הוא היציבות, הנאמנות, כוח ההתמדה, האחריות.

" ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו פן נפוץ על פני כל הארץ ".                              בניינים קשורים לסביבתם הן מבחינה פיזית והן מבחינה נופית, בזכות גובה המבנה ניתן לחוות את העיר כולה. לגובה הבניין השפעה על הרושם שהוא יוצר - מבנה גבוה מעורר יראת כבוד, מקרין סמכות ונותן תחושה של קבע.

השכונה נחשבת לאזור ירוד של העיר שחיים בו תושבים עניים בתנאים קשים, המבנים רעועים, התשתיות אינן מספיקות, רמת השירותים נמוכה וצפיפות המגורים גבוהה. השכונה ממוקמת במעברי תנועה ראשיים, נטמעת בשטח ע"י שימוש במנגנוני הסתרה שונים שהציבה העירייה ע"מ להפוך את השכונה לבלתי נראית. ככל שנתקדם אל עבר מנגנונים אלה - תיחשף המציאות. תושבי השכונה חיים בתת תנאים, הנוף הינו רכבים נטושים, לכלוך וזוהמה.                                 

בעתיד לבוא, שכונת הקראוונים הארעית, תהפוך לשכונת קבע חוקית וגלויה. הפרויקט יעסוק בהרמת המבנה לגובה ע"מ לנצל את הפוטנציאל הנופי תוך הכרה בפרטי /ציבורי שתבוא לידי ביטוי במנגנוני הסתרה המותאמים לחלל המוגדר ולהרים את איכות החיים. המבנים ישמשו כבתי מגורים העונים לפרוגרמות שונות .

                              

רפאל שור - 

תרבות העוני – משנים את התפיסה

"Poor and content is rich and rich enough"- Shakespeare

הפרויקט מתקיים בשכונת הקרוונים בעיר בת ים. מקימי בת ים היו מקבוצת "בית וגן" מתל אביב אשר קראו ליישוב תחילה כשם התנועה אשר אליה השתייכו. 13 המשפחות הראשונות התיישבו במקום בשנת 1926. בשנת 1936 הוכרזה בית וגן כמועצה מקומית. במאי 1937 החליטה המועצה המקומית לשנות את שם המקום לבת ים לפי הצעתו של הסופר אהרן זאב בן-ישי. לאחר קום המדינה קלטה בת-ים אלפי עולים חדשים שהגיעו מגלויות שונות. מחירי הדיור הנוחים, המיקום במרכז הארץ, וכמובן, איך לא, חוף הים הגדול – כל אלה קסמו לעולים החדשים. צורכי המגורים הגוברים הביאו לתנופת בינוי ופיתוח גדולה ביותר. עקב כך הוכרזה בת-ים כעיר בשנת 1958. במהלך שלושת העשורים הראשונים של מדינת ישראל גדלה אוכלוסיית העיר במהירות, כשרוב עתודות הקרקע שלה נוצלו לבניית שיכונים.

שכונת הקרוואנים הוקמה ב-1992 בהוראת אריאל שרון, אז שר השיכון. לדיירים הבטיחו שזהו פתרון זמני, מקסימום שלוש שנים, ולכן גם החיבור לרשת החשמל היה בשעון משותף. מדובר בשטח שגודלו הוא 50 דונם, הוא הנמצא בפאתי העיר, ליד איזור תעשיה, והאצטדיון העירוני. באתר מתגוררות כ-32 משפחות שהרשויות יישבו שם, ו- 20 משפחות נוספות שהשתלטו על השטחים שגרו בהם בעבר, ופונו במהלך השנים. במשך 20 שנות קיום השכונה משפחות התושבים התרחבו, אך אף אחד לא דאג להקים באזור גנים, בתי ספר. כמו כן, טרם סופק לתושבים חיבור לחשמל או לתשתית מים תקינה והם סובלים מבעיות תברואה קשות.

שכונת מצוקה או שכונת עוני, הוא אזור מגורים ירוד של העיר, שחיים בו תושבים הם באופן ברור עניים יותר מדיירי מרבית השכונות שבאותו יישוב. הדיירים בתנאים קשים: המבנים רעועים, התשתיות אינן מספיקות, רמת השירותים נמוכה וצפיפות המגורים גבוהה.  שכונות עוני מצויות בערים רבות בעולם, אולם הן גדולות במיוחד במדינות המתפתחות. לשכונת העוני יש כינויים שונים במדינות השונות, כגון: "פאבלה" בערי ברזיל, "קזה קונדו" בטורקיה, ו"שאנטי" בהודו.

לפי הגישה המקובלת היום במדעי החברה, העוני הוא תוצאה של הזדמנויות מועטות ונגישות מוגבלת של אוכלוסיות מסוימות למשאבים שונים כגון: הון, השכלה, תעסוקה, רפואה ועוד. על פי גישה זו, מדינות עניות או קבוצות אוכלוסיה עניות, משפחות או יחידים, מתקשים להיחלץ ממעגל העוני בגלל גורמים ותהליכים כלכליים, פוליטיים וחברתיים.

האנתרופולוג אוסקר לואיס טבע את המושג "תרבות העוני" לאחר שחקר שכונות עוני באמריקה בשנות ה-60. הוא טען כי תושבי שכונת העוני מתגבשים לקבוצה חברתית מובחנת בעלת תרבות משלה. הילדים המתחנכים בסביבה שכזאת לומדים להאמין שאין טעם לשאוף לחיים טובים יותר. ההימצאות המרחב עני מצמצמם את שאיפותיהם והישגיהם, ולעתים קרובות הם מתדרדרים מחוסר ברירה לפשע, סמים, אלכוהול, הסתמכות על מערכת הרווחה ואבטלה. "תרבות העוני", טוען לואיס, עוברת מדור לדור – ואינה מאפשרת ניעות חברתית ופריצה של מעגל העוני.

יש שלוש גישות למדידת העוני:

1.      הגישה היחסית: על-פי הגישה היחסית (הנהוגה בישראל), עוני הוא תופעה של מצוקה יחסית, שיש להעריכה בזיקה לרמת החיים הטיפוסית לחברה: משפחה נחשבת ענייה לא כאשר אין ביכולתה לרכוש סל מוצרים בסיסי כלשהו הדרוש לקיומה, אלא כאשר תנאי חייה ירודים במידה ניכרת מתנאי החיים האופייניים לחברה כולה.

2.      הגישה המוחלטת: על-פי גישה זו משפחה נחשבת ענייה אם אין ביכולתה לרכוש סל מוצרים בסיסי שנחשב למינימום הדרוש לקיומה של המשפחה. שיטה זו של קביעת סל מצרכים בסיסי אינה רגישה לפערי ההכנסות במשק.

3.      הגישה הסובייקטיבית: על-פי גישה זו עוני הוא תפיסה סובייקטיבית של חוסר יכולת לחיות ברמת חיים סבירה, הנקבעת על-פי הערכתו של משק הבית. הערכת ההכנסה המינימאלית נעשית במשקי הבית ועל-פי תפיסתם הסובייקטיבית למצבם  ביחס לסביבה הכלכלית-חברתית שלהם.

במדינות דרום אמריקה, בשל מצב הכלכלי הקשה לאורך שנים רבות, שכונות עוני התפתחו בצורה דרמטית  עד כדי כך שהגיעו למימדים בגודל של ערים.

בברזיל שכונות עוני נקראות "פאבלות". הפאבלות ממחישות את העוני הרב הקיים בברזיל; לעתים שכונות אלה ממוקמות במרחק של מספר קילומטרים משיכוני פאר הבנויות בלב הערים. מקור השם "פאבלה" הוא מזן צמח קוצני, ואת השם העניקו חיילים שהשוו את הצריפים שקיבלו לצמח הקוצני.אף על פי שהפאבלות שזוכות לפרסום הרב ביותר נמצאות בפרבריה של ריו דה ז'ניירו, קיימות הפאבלות כמעט בכל עיר גדולה בברזיל. בתחילה, רוב תושביהן של הפאבלות היו עבדים משוחררים. גם לפני שנקראו שיכונים אלה "פאבלות", נהגו העבדים השחורים ובני המעמד הנמוך לגור יחד, מחוץ למרכז העיר, בשל כך שנדחו על ידי החברה. גם כיום, חלק גדול מתושבי הפאבלות הם צאצאי אותם עבדים משוחררים, שלא צלחו את ההשתלבות בחברה הברזילאית.

לרוב נבנות הפאבלות מסביב לערים הגדולות בידי פועלים השואפים להתגורר בקרבת מרכזי התעסוקה העירוניים, אך אין ביכולתם הכלכלית לממש את רצונם ולגור בעיר עצמה. הפאבלה בנויה לרוב מבקתות פחונים, ללא מערכת ביוב, צנרת מים וחיבורי חשמל. מטבע הדברים מהוות הפאבלות זירת פעולה לברוני פשע ולסמים; ולכן לילדים שנולדו לפאבלה אין סיכויים גדולים לצאת ממנה ולהשתלב כחברים מן המניין בחברה הברזילאית, בעתיד. גם דרכי הגישה והתחבורה אל תוך הפאבלות רעועות, ולעתים אין כלל כבישים המחברים אותם אל שאר העיר.

בימים הקשים, מצאו מהגרים-מובטלים "מפלט" מהשעמום וחיי הסבל באמצעות המוסיקה והריקודים. כל קבוצת מהגרים קיימה פסטיבלי רחוב ותהלוכות משלה שאפיינו את מנהגיה ותרבותה. היום בכל פאבלה קיים בית ספר לסמבה (ריקוד אופייני ברזילאי) ובכל שנה כל בית ספר לסמבה מחבר שיר (על נושאים חברתיים, פוליטיים) ובמשך כל השנה מתאמנים לקראת הקרנבל שמאחד את כל הביתי ספר לסמבה בחגיגה ייחודית שמושך תיירים רבים מכל העולם.

הפאבלות של ריו דה ז'נאירו נבנו על מורדות ההרים, בין השכונות החוקיות ששוכנות בעמקים. לפעמים רק כביש אחד מפריד בין מגורי עוני ודלות לבין מבנים מפוארים ועושר עצום. לפי ההערכות, כשלושים אחוז מתושבי העיר (דהיינו, כארבעה מיליון איש) מתגוררים בפאבלות.

ליד סאו פאולו נבנתה עיר הנמל סנטוס דרכה יוצאה תוצרתה החקלאית של המדינה. התעשייה מפותחת מאוד באזור בעיקר סביב סאו פאולו. התיירות מהווה מרכיב חשוב בהכנסה המקומית. ההכנסה לנפש באזור היא הגבוהה באזורי המדינה. למרות זאת מרובים אזורי עוני, בשכונות ועיירות פחונים בעיקר סביב סאו פאולו.

בארגנטינה ישנם סוגים שונית של שכונות עוני, שכונות עוני עם מבנים דלים שהקימו מאגרי אירופה ושכונות פחונים שדומות יותר לפאבלות שנוצרו ממחסור בדיור אחרי שהרבה עובדי כפיים עברו לערים הגדולות על מנת למצוא עבודה. הכמות העצומה של כוח עבודה זמין וזול גרמה לכך, שרבים מהם מסוגלים למצוא רק עבודה חלקית.

לה - בוקה היא שכונת עוני בבואנוס איירס בירת ארגנטינה.

השכונה ממוקמת בקרבת הנמל לחופו של הנהר ריו דה לה פלטה.

פירוש השם בספרדית הוא "הפה". בעבר הייתה השכונה שכונת מהגרים, בעיקר איטלקים, והבתים הדלים העשויים עץ ופח. השכונה נצבעה (במקור) על ידי תושביה אשר עבדו בנמל והביאו אל השכונה את שאריות הצבע של האניות ועל כן הצבעים השונים. למרות השיפוץ של הרחוב הראשי והקמת מועדוני טנגו בכדי לשנות את תדמיתה ושיוכה ובעיקר כדי למשוך תיירים, אופייה של השכונה נשאר דל ועני, ועדיין קיימת בה סכנת שוד עקב הפשיעה הרבה. אין מטייל שיפספס ביקור בשכונה זו, זהו מוקד תיירותי המאופיין בבתים צבעוניים ומועדוני טנגו.

המטרה שלי בפרויקט היא לקחת מה שקיים היום ולשפר אותו, להוסיף לו צבע וחיים.

לצבע יש כמה משמעויות כגון:

- לסמן, להדגיש את ההבדל הסוציו-אקונומי שקיים בין השכונה לשכונות אחרות בעיר.

- לשנות את האווירה, לשמח את תושביה.

- להפוך את הקיים למשהו מיוחד, עד כדי כך שיהפוך לאתר תיירותי, ויתרום לדיירים מקור לפרנסה (כגון פתיחת מסעדות, חנויות מזכרות, וכו').

אדי כדורי -

לנתק את עיריית בת ים מהשכונה-

שכונת הקרוואנים בעיר בת-ים השוכנת באזור התעשייה של העיר, וגובלת ברחוב ניסנבאום ממזרח, רחוב הקוממיות מצפון, חוף הים ממערב והגבול המוניציפאלי של העיר עם ראשון לציון מדרום.

השטח ששכונת הקרוואנים ממוקמת עליו כולל יותר מ–50 דונם השייכים למינהל. בשכונה מתגוררות כיום 32 משפחות שהרשויות יישבו שם, ו–20 משפחות נוספות שהשתלטו על שטחים שגרו בהם בעבר, ופונו במרוצת השנים.

תושבי שכונת הקרוואנים חיים בתנאים קשים כבר 21 שנים, מצב זה נוצר בעקבות היעדר התייחסות והתעלמות מצד עיריית בת ים (הממסד).

היעדר ההתייחסות בא לידי ביטוי בכך שתושבי שכונת הקרוואנים אינם זוכים לתנאים בסיסיים למחייה, להבדיל מתושבי מרכז העיר, כגון: שירותי תברואה והיעדר תשתיות מתאימות לרווחת תושבי השכונה ועוד.

הניתוק שנוצר בין העיר לשכונה, יצר אצל התושבים את הצורך לדאוג לעצמם, צורך זה בא לידי ביטוי בכך שהדיירים התרחבו מהשטח הפרטי שלהם (הקרוואן), לשטח הציבורי הקרוב לביתם, כך שהשטחים הציבוריים הצטמצמו בעוד שהשטחים הפרטיים התרחבו- קרוואן שבמקור היה קרוואן יחיד- הפך לשניים עם שטח צמוד וגדרות. המודל מביא לידי ביטוי ומדגים את פעולות ההתרחבות בהן נקטו הדיירים, כיצד השתלטו על השטחים בסביבת הקרוואן.

מיקומה של השכונה מציג את לב הבעיה, שכן הניתוק הפיזי ממרכז העיר היא מטאפורה לניתוק התרבותי, חברתי וממסדי שאותו חווים תושבי שכונת הקרוואנים. תושבי השכונה חשים שעיריית בת ים הפנתה את גבה, ולא מעניקה להם זכויות שוות לאלה המתגוררים בשכונה במרכז העיר- מי שלא חווה זאת על בשרו מעולם לא יבין:

"חיים של קבע, וכל שכן בתוך רווחה והצלחה ידועה, גורמים לכך שאין אדם מסוגל עוד להבין את בעיותיו וצרכיו של מי שלא זכה ל"מנוחה ונחלה". השבע אינו מבין את הרעב, בעל הבית מתקשה להבין את חסר הבית, תושב קבע אינו מבין את הנודד, ובאופן כללי: מי שיש לו מתקשה להבין ולהשתתף ברגשותיו של מי שאין לו."

קיצור שולחן ערוך סימן קלה – דיני ישיבה בסוכה

די במבט חטוף כדי להבין שאין המדובר בשכונת פאר (וזו בלשון המעטה), אך יחד עם זאת ואולי דווקא בגלל עובדה זו, מבקשים הדיירים להשמיע את קולם ולומר כי אחד הדברים החשובים ביותר עבורם הוא שיימצא להם פתרון מגורי קבע בתוך השכונה שבא גדלו וגידלו את ילדיהם, חוו את חייהם והכו שורשים.

גב' אלפסי, מתוך פרוטוקול ישיבת תושבים:

"...אני גרה שתיים עשרה שנים באתר ולא קיבלתי עד היום אפילו הצעה אחת. אני מתפרנסת מקצבת נכות על סך ‎1,800 שקל. אני לא יכולה לעבוד, כיוון שכאשר עברתי לאתר חליתי בהרבה מחלות וקיבלתי אחוזי נכות. גם אמא שלי שוכנת אצלי. היום אני לא אסכים לעבור לדירת שני חדרים. אני מעוניינת שייבנו באותו מקום דירות עבורנו ויתנו לנו אותן בתנאים שמגיע לנו.

היו”ר דוד טל:

לפי התנאים שמגיעים לך, את לא יכולה לקנות דירה. אנו רוצים לתת לך תנאים טובים יותר, אך מה זה משנה לך אם זו תהיה דירת עמידר או דירת קבלן.

סימונה אלפסי:

לי זה משנה. אני חושבת כי מגיע לי לגור בדירה נורמלית, לא איפה שהם רוצים, אלא איפה שאני רוצה."

המצב הקשה, וחוסר ההתעניינות הביא לכך שתושבי השכונה מלוכדים סביב מטרה אחת והיא- לצאת כנגד עיריית בת ים.

נוכח העובדות בשטח המלמדות על ניתוק של עיריית בת ים והתנערות מטיפול בתושבים- לא נותר לתושבים אלא, לייצר לעצמם את תנאיי המחייה להם זוכים תושבי מרכז העיר, כאשר המסר העיקרי הוא – אם עיריית בת ים מתנתקת מתושביה- סופה שתושביה יתנתקו ממנה. ניתוק זה יכול להתבצע בכך שהתושבים יפנו לגישה הירוקה.

את תנאיי המחייה ישיגו התושבים בכך שינצלו את משאבי הטבע, יפעילו מערכת סולארית, אשר תייצר אספקת חשמל ביום ובלילה.

את אספקת המים ייצרו התושבים ויאגרו באמצעות מיכלי אגירת מי גשמים, מחזור וטיהור המים.

את האשפה ימיינו וימחזרו לתוך קומפוסט, כך שבסופו של דבר באשפה האורגנית ייעשה שימוש ומחזור.

התייחסות למהות של המושג "ירוק" אינה כחלק מאיזושהי אידיאולוגיה האופפת את תושבי השכונה, אלא ההתייחסות ל"ירוק" היא במובן של ניצול של משאבי הטבע, על מנת לאפשר לדיירים לייצר לעצמם, בדרך עצמאית וללא התערבות העירייה את כל השירותים שמקבלים תושבי מרכז העיר.

תכונותיו הגמישות של הקרוואן מאפשר לתושבים לשנות את אופיו ללא התערבות של כלים כבדים ומסורבלים, וללא מאמץ גדול. מבני הקרוואן מאפשרים פיתוחים טכנולוגים של קיימות, אפשר לבחור באחת משתי דרכים אופציונליות, הראשונה, לחבר את מבני הקרוואן לרשת החשמל, הביוב והמים, האפשרות השנייה, הדיירים יספקו שירותים אלה בכוחות עצמם, בקלות וללא התערבות מאסיבית ומסורבלת של אלמנטים חיצוניים.  

טל רביב -

"המקום של העדר המקום, של הלא-מקום, של השום-מקום".       

                                          ז'ורז' פרק          

דומה שאין דבר מורכב יותר ממה שנראה במבט ראשון פשוט ומובן ביותר, כמעט מובן מאליו, מקום. לפי ההגדרה הטריוויאלית במילון אבן-שושן, "מקום" הוא "שטח או נפח מסוים שכל גוף תופס או שהוא יכול לתפוס".

שכונת הקרוואנים בבת ים הוקמה בשנות ה-90 על ידי מדינת ישראל באמצעות חברת עמידר כשכונה זמנית שנועדה לפתור בעיות דיור. למעלה מ-20 שנה מחכים תושבי אתר הקרוואנים בבת-ים למימוש ההבטחה להעבירם לדיור חלופי.

בשכונת הקרוואנים בוצע אקט של השתלטות ולא של השתלבות, של כפייה על הנוף העירוני ונוף של בנייה מסוימת ולא של צמיחה מתוך הנוף.

"יחסיותה של תופעת המקום וצורותיה הרבות לא מאפשרות מבט 'כללי' על מקום; אין בנמצא מקום כללי, אלא רק ריבוי צורותיו. ובכל זאת, בין הצורות אפשר לזהות 'דמיון משפחתי' ועקרונות משותפים".                   - זלי גורביץ', "על מקום"

'מקום' במובן האנתרופולוגי שלו ולא במושג הגיאוגראפי שלו, הוא לא רק נקודה על פני המפה והארץ והנוף, אלא תחושה של מישהו שהוא במקום. אנחנו רואים את עצמנו כבעלי המקום שבו אנחנו חיים מתוקף הכוח, שאותו אנחנו מבקשים להפוך לזכות; אנחנו רואים את עצמנו כשייכים למקום שבו אנחנו חיים.

בכל הארץ פזורים מתחמים המאוכלסים בפולשים, שמעמדם המשפטי לא הוסדר. המדיניות כלפי מתחמי הפולשים היא סילוק הדיירים, לשם שימוש בקרקע לפרויקטים נדל"ניים רווחיים.

שכונת הקרוואנים כ'מקום אחר', כמתחם של פולשים, שכונת טפילים. מאז הקמת השכונה בשנות ה-90 השכונה ממשיכה להשתלט על עוד אזורים, הקרוואנים מתפרסים על כל פיסת שטח ופולשים אחד לתוך שטח השני.

טַפִּילוּת (פָּרָזיטיות) - תופעה שבה משהו מתקיים על גבי משהו אחר (פונדקאי) וניזון ממנו.מקור השם במלה "טפל" - דבר הנספח לדבר אחר.

"להיות טפיל משמעו לאכול אצל שולחנו של אחר. להיות טפיל משמעו להסיט כל חומר מיעדו המקורי. אבל הטפיל אינו גנב או נוכל. הפונדקאי יוצר תנאים המזמינים את הטפיל להתקרב, במפורש או במובלע. הפונדקאי אינו משמש קורבן לטפיל, אלא בית עבורו"                                                                                                - מישל סרה

"המקום האחר"

'הטרוטופיה' הוא מושג שתבע מישל פוקו, ופירושו 'מקום אחר'. 'המקום האחר' הוא מיקום נגד הממוקם בלב ליבה של כל חברה והוא שמעניק לה, את משמעות היותה חברה. מיקומים אלו מוגדרים על ידי פוקו כאוטופיות שהתממשו הלכה למעשה. כלומר מיקומים שיש בהם סתירה כלשהיא.

שכונת הקרוואנים ממוקמת באזור התעשייה של העיר בת ים, באזור שכולו עתיד להשתנות ולהתחדש. כולו, מלבד השכונה. התפשטות השכונה עומדת בסתירה מוחלטת לכיוון הצמיחה וההתחדשות שהעיר נמצאת בה.

בהרצאה על "מרחבים אחרים" מתאר פוקו את היחס המרחבי בין ההטרוטופיה לבין מה שמחוץ לה. בהטרוטופיות חלים חוקים שונים, כתובים ושאינם כתובים. בתוך המרחב, נערכת חלוקה לתאים, כך שלכל אחד יש תא משלו. הפרטים באתר הדיסציפלינרי, על-פי פוקו, מקבלים מקום המאפשר להם מידת תזוזה במקום, אך המרחב המחולק מייחס להם עמדה מסוימת ומגדיר יחסים.

פרויקט פארק מרחבי באתר שכונת הקרוואנים

הפרויקט מדבר על תכנון פארק מרחבי שיתופי המחבר בין הבתים בשכונה, באמצעות משטח המורכב מיחידת אב טיפוס בפרופורציות הדומות לגודל הקרוון הבסיסי שחוזרת על עצמה, אך אם זאת מתאימה את עצמה לצרכי השטח.                                             המשטח המרחבי משתלט על השכונה באותה צורה "טפילית" שבה השכונה השתלטה והתפרסה על שטח האתר.                                                      האלמנט העיצובי, הטפילי, ייתן מענה לפונקציות החסרות כרגע בשכונה, ובראשונה קורת גג יציבה מעל גגות הקרוואנים, מבני ציבור, וכן יהווה אלמנט המקשר, מאחד ומייחד את הבתים בשכונה.                                                                  הפרויקט מאפשר מתן שטחים ירוקים ע"י מתן זהות ומבנה חברתי למבנה האדריכלי, בלי שינוי מהותי במבנה הצורני. המבנים יקבלו אופי ושוני אחד מהשני, השטחים הירוקים שנוצרים מצורה מבנית זו משמשים את כלל הדיירים ויוצרים אינטראקציה שוויון ופעילות משותפת ביניהם.

השקפה מנקודת מבט עליונה על השכונה יוצרת מארג חדש, מארג פחות צפוף ויותר עשיר. מפרשת מחדש את המציאות ונותנת מענה בצורה כללית לאוכלוסיית המקום. בנוסף הוא לא מתעלם מהמרקם הקיים ומתאים את עצמו מחדש.

בנוסף, מיקומו של האתר על צירי תנועה עירוניים ומטרופולינים מרכזיים, מאפשר את יכולתו להוות נקודת עוגן כזו שתימתח אל העיר.

עדי שאנס -

 

"תחילה אתה מעצב את ביתך, אח"כ ביתך מעצב אותך"  

וינסטון צ'רציל

    

בת ים הוכרזה כעיר בשנת 1958 ומאז גדלה, צמחה והתפתחה בכל רבדיה ובכל אזוריה, כמו כן, דאגה להוביל בחינוך אישי, בתרבות, שמירה על הקיים ועל לכידות חברתית והפכה למוקד ארצי ובינלאומי.

כחלק מהתפתחות וצמיחת העיר מתבצעים פרויקטים בכל אזוריה, לדוגמת 'פרויקט התחדשות עירונית', אך שכונת הקרוונים איננה כלולה באף תוכנית. 10% משטחי בת ים הם שטחים ציבוריים פתוחים ואף אחד מהם לא בשכונת הקרוונים או נגישים לשכונה, הממוקמת בקצה הדרומי של העיר בגבול עם ראשון לציון. 43 בתי ספר פזורים בעיר והקרוב ביותר במרחק חצי קילומטר מהשכונה.

"בעזרת תכניות 'התחדשות עירונית' ניתן לשפר את חזות העיר, להגדיל את מגוון אפשרויות הדיור, לשדרג תשתיות, לטפל במטרדים ולייצר סביבה עירונית המתאימה למאה העשרים ואחת." (מתוך חזון הפרויקט).

השכונה הנזקקת ביותר לשיקום זה- נשכחה.

ביקור ראשון בשכונה נתקפים בתחושות שליליות מצד התושבים: אי שיווין, אפליה, לא פייר, חששות, אפיסת כוחות, זלזול, ואמירות מסוג: 'שכחו אותנו'.

המושג 'שכחה' טומן בתוכו 2 פירושים: האחד הידוע והמוכר, אובדן מלא או חלקי של הזיכרון. השני, הנחשב לאחת ממצוות התורה ביחד עם לקט ופאה, תוצרת חקלאות שנשכחה במקום גידולה והתורה מצווה להשאיר אותם לעניים.

עולות השאלות, האם שכחו את השכונה? האם התושבים שכחו מהו בית או שבעצם הילדים שכחו את הילדות? האם שכונת הקרוונים היא מטאפורה של השכחה או האם תושבי שכונת הקרוונים מחכים לשכחה שהיא בעצם עבורם...?

מהו בית?

המילה 'בית' היא עולם ומלואו. מושג שמלווה את האדם כל חייו. הוא מתאר הרבה יותר מהמבנה הפיזי הכולל קירות, לבנים ורצפה, וטעון בתכנים רגשיים ורוחניים. הבית הוא המקום להרגיש בטוח, מוגן, קרוב, המקום השקט, הרגוע, המקום לברוח מהקונפליקטים וצרות היום יום. הבית הוא בסיס חיינו.

כאשר נשאלים תושבי המקום מהו בית עבורם, מרביתם מקשרים את המושג למונחים כמו שייכות, זיכרונות ילדות, ביטחון, שורשים, ביטוי אישי, יצירתיות, הגנה, שאיפות ואינדיבידואליות. כשהפניתי את השאלה לתושבים תשומת הלב שינתה כיון עם התשובה: "המקום יהפך לבית כאשר הוא יהיה מתאים לגדל בו ילדים".

"כשאתה חוזר בסוף לבית ילדותך, אתה מגלה שלא לבית התגעגעת אלא לילדות"                                     סם איווינג.

הפרויקט יעסוק בשאלת הילדים. תחושותיהם, רצונם, ציפיות, אכזבות ולהבין באיזו ילדות הם רוצים לגדול.

מציאות הילדות בשכונה כוללת משחקי כדור על קיר הקרוונים, מפגשי חברות על ספסל השכונה והקמת "מועדונית" פנימית ואיזו גבעה מכוסה בזבל המשמשת למגרש משחקים מקומי.

בביקור האחרון בשכונה  נפגשתי עם קבוצת בנות גילאי 7-11 הפרעתי להן באמצע ה'מועדונית'. הן ישבו כולן על ספסל מעץ וציירו ציורים. הן הסבירו לי שהם הקימו את המועדונית בשבילן כי אין להן במה לשחק. אין מתקנים בשכונה, תשתית הריצוף לא מאפשרת להם לשחק במשחקים בסיסיים כמו תופסת, מחבואים וכדומה. ראיתי בכך הזדמנות לתפוס קבוצת ילדים שנמצאת על גבול בין ילדות ה'שכונה' לבין ילדות וירטואלית.

מיק מיק, הלו קיטי ושידוני אלו דוגמאות בודדות לחיים הכפולים שהילדים של היום מנהלים, חיפוש אחר הכרויות, משחקים ושעות ארוכות מבוזבזות מול המחשב. הילדים נכנסים לעולם אחר, עולם מדומה, עולם וירטואלי ומעצבים לעצמם דמות על פי רצונם, עם הזמן, עולם המציאות דוהה, דועך ונשכח.

שוב חוזר המושג 'שכחה' והפעם מחזק את שכחת עולם המציאות.

בפרויקט זה אחפש את המושג 'בית' ו-'ילדות' בילדי השכונה. אתמקד ברצונם, מיקומו בשכונה והפונקציה שישרת. אשווה בין הילדות הקיימת בשכונה לילדות האישית שלי, אחפש נקודות דמיון ואמפה את אופי המשחקים.

תכנונו, יכלול נקודות מבניות או אלמנט המתלבש על מבנה קיים, המשתלב עם פני השכונה אך לא משתלט עליה. בהשראת פרויקט Parc de la Villette שתוכנן ע"י האדריכל ברנרד צו'מי.

בכל נקודה פונקציה משחקית שונה המשלבת תנועה. בתכנון הפרויקט אשים דגש על הפונקציות החסרות לילדים בשכונה, חומרים זולים, עמידים ובטיחותיים, התחשבות בשאר הדיירים, משתמשי המתקנים ביום ובלילה ותאורה.

מטרת הפרויקט היא להרחיק את הילדים מהשתלטות העולם הווירטואלי עליהם וחיזוק הקשר החברתי בתוך השכונה, ומחוצה לה, והעלאת הביטחון העצמי של הילדים שנפל כתוצאה ממצב השכונה.

"זוכרים את הימים בהם כל עולמכם החברתי התקיים בגבולות אזור החיוג שלכם?"                     (מתוך מאמר "עולם וירטואלי").

מורן רייף -

BETWIXT&BETWEEN

יצירת קהילה בתחום האפור

המושג חלל ביניים טעון הן במונחים פיזיים והן במונחים נפשיים; דיירי שכונת הקרוואנים נדחקו לשולי העיר וכבר 20 שנה שהם שרויים במצב לימינאלי (סיפי).

שכונת הקרוואנים מוגדרת אמנם "שכונה" אך לא מתנהלים בה חיי קהילה. באמצעות מתן פתרון ארכיטקטוני לאותם חללי ביניים מוזנחים, יתפקדו חללי הבין לבין כמרחבי שוטטות. דווקא אותם "אזורים אפורים" יוכלו להיות הדבק שיאחד את הדיירים וכמו כן יספק את צרכיהם הפיזיים והנפשיים. בתוך אותו תווך לאורך חלל ארכיטקטוני, יתרחש שינוי פיזי, מטפיזי, נפשי וחברתי.

התעסקות במושג זה מעלה את השאלה המתבקשת מהו מרחב ביניים? התשובה לכך יכולה להיות -תווך, מה שנמצא בין לבין, אמצע בין שני קצוות מוגדרים. התווך זהו המקום שבו נוצרת הישות החדשה – היווצרות עולם ומלואו שלא תלוי או מותנה באחד מהקצוות. תווך הוא "החלל האפור", חלל סיפי של דו ערכיות – גם וגם, חלל שמאופיין מחד בגבולות ברורים ומאידך הוא מצב של שבירת המוסכמות, השגרה ויצירת דבר חדש, אחר.

תווך הוא גם מערך היחסים בין מרחב פרטי למרחב ציבורי, שייכות ובדידות, שוליים ומרכז. והכלאה בין קרוב- רחוק, אינטימיות לניכור ובין חוץ לפנים. מה שנדמה כקבוע הוא למעשה ארעי ומתפרק, ניתן לאריזה ולניוד מיידי.

שכונת הקרוואנים היא תווך. פיזי – בגבול בין בת ים לראשון, וכן מטפיזי- הגבול שבין ארעי לקבוע. הקרוואן כמבנה זמני הוא הכי קבוע שיש בשכונה זו. אך הקבוע הזה הוא ההפך מיציב. אין באפשרותם של הדיירים להתייחס לשכונת הקרוואנים כאל מגורי קבע כיוון שהרשויות לא מתייחסות אליהן כך. גם בתוך השכונה ניתן לזהות מרחבי ביניים. כל דייר דואג אך ורק לשטח שלו (כי הרי השכונה היא בין כה וכו זמנית ובקרוב יימצא לה פתרון)-בתוך הקרוואן ובסביבה החיצונית הקרובה לו, כך נוצר מצב בו השטחים שבין קרוואן לקרוואן מוזנחים.

"מצב הבין לבין חסר זהות בסיסית, חסר צורה, ניתנות, אופי. אולם דבר זה תומך, מאפשר את יצירתן של כל הזהויות, כל החומרים, כל המהויות.
חלל הבין לבין הוא אתר השינויים החברתיים, תרבותיים וטבעיים: אין זה רק חלל נוח לתנועה ושינויים, אלא למעשה המקום היחידי – המקום סביב זהויות, בין זהויות ... החלל בין הדברים הוא החלל אשר בו הדברים מתפרקים, החלל לצד וסביב, שהוא חלל החתרנות והבלייה, קצה הגבול של כל זהות. בקצרה, זהו חלל התחימה והביטול של הזהויות היוצרות אותו."

Architecture from the outside: Essays on virtual \\ Elizabeth Grozs

תָּוֶךְ - 1. אֶמְצַע, מֶרְכָּז 2. פְּנִים, קֶרֶב 3. הֶחָלָל הַפְּנִימִי.

עפ"י מילון אבן שושן

עוד עולה השאלה כיצד ארכיטקטורה מאפשרת לימינאליות (*סיפיות) בתוך החברה? על מנת לענות על כך יש להגדיר דרך מקורות נוספים את הגדרת הבסיס ללימינאליות- המילה מגיעה מהשורש הלטיני "לימן", שפירושה "מפתן", הוא השלב השני של ריטואל על פי התיאוריות של האנתרופולוגים ארנולד ון-גנפ, ויקטור טרנר, ואחרים. על פי תיאוריות אלה, טקסים, ובעיקר טקסי מעבר, כוללים שינוי כלשהו במעמדם של המשתתפים, במיוחד במעמדם החברתי. שינוי זה מושג על ידי הפרדה של המשתתפים מהקבוצה החברתית שלהם (השלב הראשון, או הקדם-לימינאלי, של הפרדתם); שלב ביניים, הלימינאלי, שבו האדם אינו נמצא עדיין במעמד החדש אך כבר עזב את הישן, ושלב אחרון, שבו האדם מאושר ממעמדו החברתי החדש. (השלב הפוסט-לימינאלי).

המצב הלימינאלי בו נמצאים התושבים מאופיין בחוסר-בהירות. הזהות העצמית אינה ברורה, ולכן יש תקופה של חוסר-אוריינטציה. לימינאליות היא שלב מעבר. שלב ארעי שחייבים לעבור אותו על מנת להימצא בשלב הקבוע. אינדיבידואל, קבוצה ואף חברה שלמה יכולים להימצא בשלב מעבר (רגעי, תקופתי ואף אפי) לדוגמא: אדם שחווה גירושין/נישואין, אישה בהריון, חברה שלמה שחווה את המהפכה במצרים, ואף קבוצת סטודנטים שסיימה תואר.

תושבי שכונת הקרוואנים מצאו עצמם תקועים בשלב הביניים, "לא מתים אך גם לא  חיים". מה שמכונה betwixt & between בין לבין. כקבוצה שנמצאת בשולי החברה, הם "זוכים" לנידוי מצד תושבי העיר וחשים בושה במקום מגוריהם. הם נטולי זהות ונטולי בית.                "הארכיטקטורה" בשכונה אינה מיועדת למגורי קבע על אף שהם גרים שם כבר 20 שנה. השאיפה היא להעביר את התושבים לשלב הפוסט-לימינאלי ולשנות את מעמדם החברתי, על-ידי הפיכת השכונה למקום קבע מוכר, מתוכנן ומעוצב שיספק את כל צרכיהם.

* מקור המונח העברי במילה – סף – מונח המציין שטח רחב מגבול.

השכונה.

"מהי שכונה? אתה גר בשכונה? עברת שכונה? באיזו שכונה אתה גר?   יש בה משהו באמת לא מוגדר, בשכונה: מעין קהילה או, מילולית, רבע רובע, הקטע הקטן בעיר הכפוף לתחנת משטרה…                      או באופן כללי יותר: החלק בעיר, שאפשר לנוע בו בקלות ברגל, או במילים אחרות, אם להתחכם, החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו. זה נשמע מובן מאליו; אבל יש לציין שעבור מרבית תושבי העיר התוצאה היא שהשכונה היא גם חלק העיר שלא עובדים בו: מקומות המגורים ומקומות העבודה כמעט שאינם תואמים; גם זה דבר מובן מאליו אבל השלכותיו אינסופיות.

חיי השכונה זו מילה גדולה מדי. נכון, יש שכנים, יש אנשי שכונה, סוחרים, חנות למוצרי חלב, חנות לכלי בית, דוכן למוצרי עישון, פתוח גם ביום ראשון, בית מרקחת, דואר, בית קפה, שגם אם אין יושבים בו יומיום אנחנו לכל הפחות לקוחות קבועים (לוחצים את ידם של בעל הבית או המלצרית). אפשר, כמובן, לטפח הרגלים כאלה, ללכת תמיד לאותו קצב, להשאיר את הסלים במכולת, לקנות בהקפה בחנות, לקרוא לרוקחת בשמה הפרטי, להשאיר את החתול אצל מוכרת העיתונים. "             

ז'ורז' פרק / השכונה 
(מתוך "חלל וכו' : מבחר מרחבים, מצרפתית: דן דאור ואוולין עמר, בבל 1998)

עפ"י פרק, שכונה היא "החלק בעיר, שאין צורך ללכת אליו כי הרי כבר נמצאים בו" בשכונת הקרוואנים הייצוג למשפט הזה בא בדמות אותם חללי ביניים, חללי מעבר שבין קרוואן לקרוואן. הדיירים לא צריכים או מתכוונים להגיע אליהם. הם פשוט יוצאים מפתח ביתם והם שם.

חיי הקהילה מתנהלים באזורים אלו באופן ספונטני ומקרי והפעילויות בשטחים אלה הן חסרות תכלית. לא קיימים חללים ציבוריים משותפים שיאחדו תחתם את הדיירים והפעילות הרווחת באזורי ביניים אלה היא שיחות חולין אקראיות.

שְׁכוּנָה - 1. אֵזוֹר שֶׁל בָּתֵּי מְגוּרִים בִּתְחוּמוֹ שֶׁל יִשּׁוּב אוֹ בְּקִרְבָתוֹ           2. הִתְיַשְּׁבוּת, יְשִׁיבַת קֶבַע בְּמָקוֹם.

עפ"י מילון אבן שושן

קהילה – הסוציולוגיה רואה באדם יצור חברתי, שיש בו צורך להשתייך לקהילה. גם מבחינה אטימולוגית, המילה קהילה באה מלשון "קהל", משמע, קבוצת אנשים.

עפ"י ויקיפדיה

האם שכונת הקרוואנים נחשבת "שכונה"?

ניתן להגדירה כשכונה מכיוון שהיא מתפקדת כהתיישבות קבע לכל דבר (על אף שלא מוכרת ככזו) אך לא קיימים בה "חיי שכונה" מהסיבה הפשוטה שאין לדיירים אזורים ציבוריים מוגדרים ובעלי תכלית בתוך תחומי השכונה. הדיירים זקוקים למגוון חללים משותפים ופונקציונאליים על מנת שתוכל להיווצר קהילה של ממש. החללים כמובן ישמשו את הדיירים לצרכיהם היומיומיים אך יהיו בעלי ערך מוסף וייצרו מקום מפגש קבוע לתושבי השכונה שיאפשר קיום חיי שכונה (חברה) נאותים.

אם כך מה בעצם השכונה צריכה? פונקציות שמקרבות בין דיירי השכונה כמו משחקייה לילדים, בית כנסת, גינה ציבורית וקיוסק.דחיקת פונקציות מהבית אל תוך המרחב הציבורי ישאירו מקום לפונקציות אחרות בבית וירווחו את הצפיפות בקרוואן. פונקציות כמו:מכבסה, כתת מחשבים וחלל לשיעורים פרטיים והכנת שיעורי בית.ישנן פונקציות שנועדו לשמש את הציבור הרחב ולקרב את תושבי העיר אל השכונה וישנן פונקציות אקסקלוסיביות לשימוש הדיירים בלבד על מנת ליצור אחדות וגאווה.

ע"י ניצול השטח שבין הקרוואנים יהפוך חלל הביניים למקום עצמו. המרחב הזה לא יהיה עוד מרחב לימינאלי, מעבר ארעי, אלא מקום קבוע. מקום שמגיעים אליו אפילו שכבר נמצאים בו. שכונה.

אברהם לויאן -

"וּמֹשֶׁה יִקַּח אֶת הָאֹהֶל וְנָטָה לוֹ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה הַרְחֵק מִן הַמַּחֲנֶה וְקָרָא לוֹ אֹהֶל מוֹעֵד וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה:" (שמות לג, ז)

סיבות למיקומו של בית-הכנסת בקצה השכונה:

1. רמה מסוימת של התרחקות מהתנועה והפעילות באזור המגורים (אולי אפילו התבודדות, במובן היותר רחב) ואפשרות להתרכזות בתפילה. 

2. הפעילויות החברתיות המתקיימות בבית-הכנסת עלולות להפריע לדיירים השכנים.

"וְשָׁבוּ אֵלֶיךָ בְּכָל לְבָבָם וּבְכָל נַפְשָׁם, בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם אֲשֶׁר שָׁבוּ אֹתָם וְהִתְפַּלְלוּ אֵלֶיךָ דֶּרֶךְ אַרְצָם אֲשֶׁר נָתַתָּה לַאֲבוֹתָם הָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנִיתִ לִשְׁמֶךָ:" (מלכים א' ח, מח)

(על פי תפילת שלמה המלך) בחוץ-לארץ בתי הכנסת מכוונים כלפי ארץ ישראל. בארץ ישראל, בתי הכנסת מכוונים לכיוון ירושלים, ובירושלים לכיוון הר הבית, שהוא המקום המקודש ביותר על פי המסורת היהודית. 

בית הכנסת, כשמו כן-הוא, משמש כמוקד להתכנסות ותפילה של האנשים בו. עם הזמן, הורחב השימוש בבית-הכנסת והוא התפתח לכדי מוסד חברתי-קהילתי המספק שירותים נוספים עבור קהל המתפללים. מעגל זה התרחב ונפתח במהרה גם עבור קהל נוסף (בדרך-כלל מאזור המגורים הקרוב) - מחוץ למעגל המתפללים הקבוע - אשר עושה במקום שימושים נוספים מלבד תפילות; מקום מושבו של הרב, בית-מדרש, שיעורי תורה, ספריה תורנית, מקווה טהרה, אולם לסעודות מצווה, ברית-מילה וכו'.

בשל הפונקציות המגוונות התווספו אל בית-הכנסת, עם הזמן, אגפים מסביב ושטחו הורחב. כיום, בונים את בית-הכנסת מראש ובאופן מודע, תוך התחשבות בצרכי השכונה, עם כל הפונקציות הנחוצות מסביב.

האוכלוסייה בשכונת הקרוואנים היא עם זיקה למסורת. כיום, תושבי השכונה המעוניינים להתפלל בבית כנסת הולכים לכיוון דרום אל שכונת "פואבלו" בראשל"צ או לכיוון צפון בבת-ים. אין להם בית-כנסת משלהם, קרוב לבית. בית כנסת שכונתי ישמש לתושבים, מלבד לתפילות, גם כמוקד חברתי-קהילתי-תרבותי. הוא יאגד בתוכו את שירותי הדת לקהילה (תפילות, מקווה, רב, שיעורי תורה) יחד עם שימושים חברתיים במָקום (ספריה, הרצאות, אירועים, מועדונית).

בית הכנסת יהווה מקום למפגש וחיבור בין תושבי השכונה לבין עצמם וחוליה מקשרת בינם לבין מבקרים מבחוץ אשר יגיעו לבית הכנסת כדי להשתתף במגוון האפשרויות שהוא מציע.

 "מרכז העיר"

"מרכז העניינים"

מרכז=אמצע?

המרכז מתקשר בדרך כלל עם מושג האמצע.

בגיאומטריה, המושג אמצע קטע מתייחס לנקודה החוצה צלע בדיוק באמצע - מושג קבוע, מחושב ומדויק אשר אינו ניתן לשינוי. נקודת האמצע נמצאת גם במרכז הקטע.

במודל מערכת השמש על גלגוליו המרכז נע בין כדור-הארץ לשמש. אך האם ידוע היכן נמצא מרכז היקום?

כאמור, המרכז יכול להתפרש כאמצע. אך לא בהכרח.

המרכז הוא גם זה הזוכה למרב תשומת הלב ביחס לשאר, כאשר זו מושגת באמצעות מאפיינים פיסיים (מיקום, גודל, צורה, צבע) או אחרים (שם, זמן) המבדילים אותו מסביבתו. הוא בעצם הופך למרכז ברגע שהוא מובדל מהסביבה.

מאפייני המרכז עשויים להשתנות ברמות שונות. ניתן לומר כי המרכז עצמו יכול להשתנות בהתאם לצורך (פונקציה) או שהוא עובר שינוי כתגובה לסביבה והשפעותיה עליו. הוא תמיד יישאר המרכז אלא רק יוגדר באופן שונה.

לדוגמא:

מבנה בית הכנסת בשכונת הקרוואנים בולט בגובהו מעל לשכונה באור היום, בלילה הוא מפיץ אור והוא מהווה מרכז קהילתי עבור התושבים- כך הוא מהווה מרכז פיסי וגם חברתי.

נטעלי אסא -

אדריכלות שיתופית - שכונת הקארונים בבת-ים כמציירת דגם שיתופי חדש                                

"צריך להתייחס לכל בנייה כאל הזדמנות לתקן איזשהו קרע ביריעה הקיימת; כל אקט של בנייה נותן לנו אפשרות להפוך איזור מכוער וחולני ליותר בריא. באשר לאיזורים שהם כבר יפים ובריאים - אלה כמובן לא זקוקים לשינוי. למעשה, עלינו לחנך את עצמנו להניח להם, ולהפנות את מרצנו לאיזורים שבאמת זקוקים לו. זה העיקרון של תיקון מקום."

                                              כריסטופר אלכסנדר

בשנת 1990 עריית בת ים שיכנה משפחות באתר הקראוונים במטרה לספק להן דיור זמני, לחמש שנים בלבד, עד שיימצא פתרון דיור ראוי. מאז, עברו 20 שנה. המשפחות עדיין מחכות והעירייה ממאנת לעזור. אתר הקראוונים מתפרש על פני 50 דונם הנמצאים בפאתי העיר, ליד איזורי תעשיה, כבישים סואנים, איצטדיון ותחנות דלק. אין באיזור מבני ציבור, גנים, בתי ספר או כל פונקציה ציבורית הנחוצה לחיים עירוניים תקינים. לתושבים אין חיבור לחשמל או לתשתית מים תקינה והם סובלים מבעיות תברואה קשות.

אם זאת ואולי בזכות זאת, התושבים מלוכדים מאוד וניכרת תחושת שיתוף ומשפחתיות גדולה.                                                                                                          

בחלוף השנים ומפאת הצפיפות הגדלה, התושבים החלו להתפרש על פני כל חלקת אדמה פנויה. לאט לאט התרחבו והתפשטו הרבה מעבר לגבולות הקראוון הניתן להם. ילדים נולדו, חדרים נוספו, גדרות נבנו. קווי ההפרדה הדקים, ה"גבולות" בין השלי לשלך מסתכמים בגדרות וביריעות בד רעועות אשר כל תושב תחם את שטחו בהן. כיוון שכל תושב רצה להוסיף לעצמו יותר שטח ומתח את "ביתו" עד לשטח המדרכה הציבורית - לא נותר בשכונה מקום למרחבים ציבוריים המכילים פונקציות החיוניות לשימוש התושבים.

"גבול הוא מסגרת מגדירה ומבחינה בין שייכות ובין אי-שייכות - לתופעה, לקבוצה או לארגון. הביטוי 'עומד על הגבול' הוא תיאור מצב זמני, בדרך כלל לא רצוי, וגלומה בו ציפייה להחלטה, לקביעת עמדה ולהתיישרות במסגרת הגבול."                       

                                    חסרי גבולות: על גבולות וארגונים, מוטי טליאס

המצב ה"זמני" שהפך לקבוע גרם לכך שאין גבולות ברורים, אין הגדרה למה שייך לי ומה שייך לך והוביל את השכונה למרקם הצפוף והארעי בה היא נמצאת כיום. המדרכה הצרה משמשת גם ככביש גם כחנייה וגם כמעבר להולכי רגל ביניהם ילדים וקשישים.

מטרת הפרוייקט היא להגדיר מחדש את הגבולות הפרטיים והציבוריים בשכונה. לבדוק האם ניתן לייצר את הגבול הפרטי באמצעות מרחבים משותפים. האם הוספת מרחב ביניים שיתופי יכול להשפיע על הדיירים במרחבם הפרטי? בעזרת תכנון מרקם חדש לשכונה כולה ולמבנה הקראוון בפרט ניתן להגדיר מחדש את כל מהות החיים באתר.

הפתרון המוצע נשען על הטקסט של האדריכל כריסופר אלכסנדר, שפיתח שפת דפוסים אדריכלית הנקראת "pattern language" בה הוא מנסח חוקים לתכנון אשר חייבים להיות מותאמים לסביבה הספציפית של הפרוייקט.יש לבנות תהליכים שיעודדו קבוצות של 8-12 אנשים להתקבץ ולהקים משקי בית משותפים. מבחינה צורנית, על השכונה להכיל מתחמים פרטיים המרכיבים את המשפחות המצומצמות. ביניהם יש ליצור חלל מרכזי לפעולות משותפות כמו גינון, טיפול בילדים, עבודה, בישול. בצמתים המרכזיים של האתר יש לתכנן מקומות בהם השכונה כולה תוכל להפגש ולשבת יחד.

ע"פ אלכסנדר, ישנם שני סוגים של שטח מחוץ לבית: שטח חיובי ושטח שלילי. השטח הוא שלילי כאשר הוא חסר צורה, השאריות שנשארו לאחר הצבת הקראוונים ולרוב, הוא חסר שימוש. השטח הוא חיובי כאשר יש לו צורה ברורה ומוגדרת, כפי שלשטח הפרטי צריכה להיות צורה מוגדרת. על הצורה של השטח החיובי להיות משמעותית כמו צורת המבנים סביבו.

הפרוייקט מדמיין שטחים ציבוריים חיוביים בעלי צורה סגורה ומתוחמת. רחבות ציבוריות החייבות להיות סגורות באופן חלקי ומצד שני, נפתחות אחת לשניה כך שכל רחבה מובילה לרחבה אחרת. על מנת ששטח יהיה סגור יש להקיפו באגפי בניינים, עצים, גדרות שיחים ומעברים מקורים, עד שהוא הופך לישות עם מהות חיובית ולא סתם נשפך סביב פינות.

כך גם יש להתייחס אל יחידת הקראוון הפרטית, על ידי תיחום ברור המתבסס על מודולים קבועים לפי צורכי המשפחה. השטח הפרטי צריך להיות מוגדר, "סגור" וברור. על השטח הפרטי "להתמזג" עם השטח הציבורי, כך שהשכונה תוכל להוות מעיין יחידה אורגנית שלמה. הקראוון מורכב ממודול בסיסי שהוא 6 * 3 והוא מתפתח ונפתח בצורות שונות לכל צידיו.  ה"פתיחה" לצדדים היא בחלקה סגורה ובחלקה פתוחה כך שנוצרים חללים פרטיים וחללים פתוחים המתחברים אל החוץ השיתופי.

ההתפשטות וההתרחבות אשר התרחשה בעיר בת ים ובשכונה בפרט - משפיעה על עקרונות התכנון. כמו העיר, שהתפתחה ונפרשה לכל צידיה - כך השכונה, התפשטה ונפתחה לכל עבר - וכך הקראוון – נפתח, מתפשט ומתרחב לכל צדדיו וכך מרחיב את גבולותיו שלו עצמו.

בעזרת גבולות ברורים והגדרות נכונות של הפרטי והציבורי - השכונה תוכל לתפקד כמיקרו-קוסמוס נכון וטבעי של עיר ובכך לשפר משמעותית את איכות החיים של תושביה. השכונה תתפקד כיחידה חברתית בזכות קווי המתאר שלה המוגדרים היטב, בזכות השלמות האורגנית הפנימית שלה. יש להתייחס לשכונה כאל יישות הפועלת ומונעת מתודעה חברתית.

הפרוייקט יחול על כל מרקם השכונה ועל הקראוון בפרט ויטפל בשטחים הפרטיים והציבוריים כאחד כאשר הם משפיעים בצורה ישירה אחד על השני. על ידי הבהרת הגבולות המטושטשים הקיימים היום ניתן יהיה ליצור סביבה בריאה וחיובית המכילה פונקציות הכרחיות וחיוניות לתושבים. מטרת העל היא ליצור בעזרת האדריכלות אווירה ופעולות שיתופיות שיחזקו את המשפחתיות הקיימת היום.