ארעיות - וקביעות במסורת היהודית.
"מדוע לנסות להסוות את הזמני כקבוע ולא לבחור מראש ובמודע בקראוונים כפתרונות קבע של דיור בישראל?" כרמלה יעקובי וולק
על מנת להבין את משמעות "הקבוע" ו"הארעי" מאספקטים אחרים הנושקים לתחום ויכולים לשמש מקור השראה תכנוני –עיצובי ניתן לבחון את המשמעות הפיזית-סימבולית ביהדות למושגים אלו.
בסוכות תשבו שבעת ימים- אמרה תורה כל שבעת הימים צא מדירת קבע ושב בדירת עראי"
כך מגדירה הגמרא את מצות הישיבה בסוכה בדף הראשון של המסכת [ב ע"א]- היציאה לסוכה היא יציאה אל דירת העראי. הגדרה זו אינה נותרת כרעיון מדרשי העומד בפני עצמו, אלא משליכה השלכות רבות על הגדרים ההלכתיים של המצוה. בעיונינו להלן נראה שרעיון זה, והאפשרות לחלוק עליו, הוסברו כיסוד למחלוקות רבות בדיני בניית הסוכה והישיבה בה. נראה שהסבר זה הובא ע"י אביי ורבא כטעם היסודי של דיני הסוכה.
חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ: (ספר דברים פרק ט"ז)
בהסבר הרשב"ם, ויקרא פרק כג: (מג) למען ידעו דורותיכם [וגו'] - פשוטו כדברי האומרים במסכת סוכה סוכה ממש. וזה טעמו של דבר. חג הסוכות תעשה לך באוספך מגרנך ומיקבך באוספך את תבואת הארץ ובתיכם מלאים כל טוב דגן ותירוש ויצהר, למען תזכרו כי בסוכות הושבתי את בני ישראל במדבר ארבעים שנה בלא יישוב ובלא נחלה, ומתוך כך תתנו הודאה למי שנתן לכם נחלה ובתיכם מלאים כל טוב, ואל תאמרו בלבבכם כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה. וכסדר הזה נמצא בפרשת עקב תשמעון וזכרת את כל הדרך אשר הוליכך י"י אלהיך זה ארבעים שנה וגו' ויאכילך את המן וגו'. ולמה אני מצוה לך לעשות זאת? כי י"י אלהיך מביאך אל ארץ טובה [וגו'] ואכלת ושבעת [וגו'] ורם לבבך ושכחת את י"י וגו' ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה וזכרת את י"י אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל. ולכך יוצאים מבתים מלאים כל טוב בזמן אסיפה ויושבין בסוכות לזכרון שלא היה להם נחלה במדבר ולא בתים לשבת. ומפני הטעם הזה קבע הק' את חג הסוכות בזמן אסיפת גורן ויקב, לבלתי רום לבבם על בתיהם מלאים כל טוב פן יאמרו ידינו עשו לנו את החיל הזה :
לאור הבנה זו, עניין היציאה לסוכה הוא מעין "דע מאין באת" וממילא "לאן אתה הולך". "מאין באת"- זו מעין יציאה מהבית לגלות, בבחינת "וזכרת כי עבד היית", כדי שלא תזוח דעתו של אדם. "לאן אתה הולך"- מתוך זכירת יציאת מצרים וההליכה במדבר אני נזכר בדברים שלשמם בא עם ישראל לעולם. הקביעות היא דבר טוב, יעד אליו מוביל הקב"ה את עם ישראל, אולם יש בה סכנה רבה, העולה לאורך כל ספר דברים. החזרה אל חיי הארעיות יוצרת את הזיכרון לימים קדמונים. הזכרון העמוק, הוא המפתח והתיקון לסכנה של הקבע. הארעי שומר על הקבע מפני התרסקות.
אומר על זה הרב שטיינזלץ: נראה, כי לא עצם חיי הקבע הם הנושא הצריך בדיקה וזוית ראיה אחרת, אלא צדדים שונים של מחשבה והרגשה המתלווים לחיים אלה. עם היושב על אדמתו במשך זמן מסוים, מרגיש לא רק קשר ובעלות עליה, אלא גם בטחון שהדברים יימשכו כפי שהם, עד עולם. משבנה אדם בית של קבע, משזרע שדות ונטע כרמים, הוא מתחיל לחוש שישיבתו במקום זה היא נצחית, ושאי אפשר לעקור אותו ממנה. הקביעות מביאה, אפוא, להרגשה של שאננות, בטחון מופרז וחוסר דאגה. תחושות אלו, מונעות את האדם מלראות סכנות ואיומים מבחוץ או מבפנים. לעומת זאת, יושבי הסוכות במדבר יודעים שהם נמצאים במקומם רק לפי שעה. גם אם ישיבתם בסוכות היא לזמן ממושך היא עודנה מפוקפקת ובלתי יציבה. יכולתם לקדם כל פורענות, מבוססת דווקא על מציאותו של ספק, על מדה מסוימת של חשש שהמצב הקיים אינו בהכרח המצב הנצחי. סטטוס קוו יכול להיות טענה או הוכחה בכל דיון, אבל אינו מקנה כל ודאות באשר להמשך קיום זה במציאות.
אלמנט אחר הנובע מחיי קביעות, הוא המעבר המתמשך מן ההחזקה אל תחושת הבעלות, וממנה להרגשה עד כדי בטחון מלא בצדקתה של בעלות זו. לאחר זמן מסוים של ישיבת קבע במקום (והוא הדין להחזקה במשרה או תפקיד כל שהוא), נוצרת תחושה שהדבר הוא "שלי", ולא זו בלבד, אלא שהוא גם "מגיע לי". לטיעונים אלה אין צורך בשום הנמקה רציונלית ובשום הוכחה, מכיוון שעצם העובדה שמציאות מסוימת קיימת במשך זמן נעשית כשלעצמה ההוכחה וההצדקה לקיומה. החשש להצדקה של מציאות רק משום שהיא קיימת ומתמשכת, מצוי בתורה עצמה בכמה וכמה מקומות, כגון: "אל תאמר בלבבך, בהדוף ה' א להיך אותם מלפניך, לאמור: בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת" 4 . הטענה "מגיע לי" אינה פגומה רק משום שאינה אמיתית לעצמה, אלא בעיקר משום שהיא מונעת כל אפשרות להתחיל בחיפוש הצדקה וסיבה אמיתיות.
קיהוי הרגש
לאלה נוסף עוד גורם אחד. חיים של קבע, וכל שכן בתוך רווחה והצלחה ידועה, גורמים לכך שאין אדם מסוגל עוד להבין את בעיותיו וצרכיו של מי שלא זכה ל"מנוחה ונחלה". השבע אינו מבין את הרעב, בעל הבית מתקשה להבין את חסר הבית, תושב קבע אינו מבין את הנודד, ובאופן כללי: מי שיש לו מתקשה להבין ולהשתתף ברגשותיו של מי שאין לו. דבר זה נכון לא רק לגבי מי שחי דור אחר דור ברווחה ובמנוחה. מפתיע הוא, שגם מי שאבותיו עברו סבל, ואפילו אם הוא עצמו עבר דברים קשים גם אלה ממהרים לאבד את היכולת לחוש אמפתיה כלפי הסובל. כשם שבמנגנון הפיסיולוגי האנושי אין יכולת לזכור את תחושת הכאב, כך פועל מנגנון פסיכולוגי להשכיח סבל מסוגים אחרים. המתעשר, לא רק שאינו רוצה להזכר בזמן שהיה עני, אלא פעמים רבות הוא אפילו מאבד כל תחושה וכל רגישות כלפי העוני. הנודדים חסרי הכל שבאו מן המדבר, מרגישים לאחר זמן לא רב של חיי קבע ויציבות שקביעותם ומנוחתם היו קיימות מאז ומעולם. בעקבות זאת, קיימת בהם עוינות כלפי הגר וחסר הבית.
מנגנוני השכחה וההדחקה וקהות הרגשות הבאה עמהם, הם כה עזים, שכנראה אין אפשרות שלא להיות נפעל על ידם. לא רק אנשים פחותים ושפלים שעלו לגדולה מתנהגים בגסות כלפי מי שהיו בני דרגתם ובני מעמדם, אלא גם אנשים עדינים ורגישים אינם יכולים להמנע מכך לחלוטין.
אמנם, מצד שני השכחה היא אמצעי הגנה חשוב, ואינה פגם ביכולות המוח ותו לא. אילו היה אדם זוכר את הכל, ובפרט אם היה זוכר תדיר את כל הכאבים, היסורים והבושה שעבר במשך ימי חייו, יתכן שלא היה מסוגל להמשיך ולחיות את חייו. רק מפני שהאדם מסוגל לשכוח ולהדחיק זכרונות רבים, יכול הוא להמשיך ולהתקדם.
עראי וקבע במקורות נוספים אצל חז"ל:
אלמנט אחר הנובע מחיי קביעות, הוא המעבר המתמשך מן ההחזקה אל תחושת הבעלות, וממנה להרגשה עד כדי בטחון מלא בצדקתה של בעלות זו. לאחר זמן מסוים של ישיבת קבע במקום (והוא הדין להחזקה במשרה או תפקיד כל שהוא), נוצרת תחושה שהדבר הוא "שלי", ולא זו בלבד, אלא שהוא גם "מגיע לי". לטיעונים אלה אין צורך בשום הנמקה רציונלית ובשום הוכחה, מכיוון שעצם העובדה שמציאות מסוימת קיימת במשך זמן נעשית כשלעצמה ההוכחה וההצדקה לקיומה. החשש להצדקה של מציאות רק משום שהיא קיימת ומתמשכת, מצוי בתורה עצמה בכמה וכמה מקומות, כגון: "אל תאמר בלבבך, בהדוף ה' א להיך אותם מלפניך, לאמור: בצדקתי הביאני ה' לרשת את הארץ הזאת" 4 . הטענה "מגיע לי" אינה פגומה רק משום שאינה אמיתית לעצמה, אלא בעיקר משום שהיא מונעת כל אפשרות להתחיל בחיפוש הצדקה וסיבה אמיתיות.
קיהוי הרגש
לאלה נוסף עוד גורם אחד. חיים של קבע, וכל שכן בתוך רווחה והצלחה ידועה, גורמים לכך שאין אדם מסוגל עוד להבין את בעיותיו וצרכיו של מי שלא זכה ל"מנוחה ונחלה". השבע אינו מבין את הרעב, בעל הבית מתקשה להבין את חסר הבית, תושב קבע אינו מבין את הנודד, ובאופן כללי: מי שיש לו מתקשה להבין ולהשתתף ברגשותיו של מי שאין לו. דבר זה נכון לא רק לגבי מי שחי דור אחר דור ברווחה ובמנוחה. מפתיע הוא, שגם מי שאבותיו עברו סבל, ואפילו אם הוא עצמו עבר דברים קשים גם אלה ממהרים לאבד את היכולת לחוש אמפתיה כלפי הסובל. כשם שבמנגנון הפיסיולוגי האנושי אין יכולת לזכור את תחושת הכאב, כך פועל מנגנון פסיכולוגי להשכיח סבל מסוגים אחרים. המתעשר, לא רק שאינו רוצה להזכר בזמן שהיה עני, אלא פעמים רבות הוא אפילו מאבד כל תחושה וכל רגישות כלפי העוני. הנודדים חסרי הכל שבאו מן המדבר, מרגישים לאחר זמן לא רב של חיי קבע ויציבות שקביעותם ומנוחתם היו קיימות מאז ומעולם. בעקבות זאת, קיימת בהם עוינות כלפי הגר וחסר הבית.
מנגנוני השכחה וההדחקה וקהות הרגשות הבאה עמהם, הם כה עזים, שכנראה אין אפשרות שלא להיות נפעל על ידם. לא רק אנשים פחותים ושפלים שעלו לגדולה מתנהגים בגסות כלפי מי שהיו בני דרגתם ובני מעמדם, אלא גם אנשים עדינים ורגישים אינם יכולים להמנע מכך לחלוטין.
אמנם, מצד שני השכחה היא אמצעי הגנה חשוב, ואינה פגם ביכולות המוח ותו לא. אילו היה אדם זוכר את הכל, ובפרט אם היה זוכר תדיר את כל הכאבים, היסורים והבושה שעבר במשך ימי חייו, יתכן שלא היה מסוגל להמשיך ולחיות את חייו. רק מפני שהאדם מסוגל לשכוח ולהדחיק זכרונות רבים, יכול הוא להמשיך ולהתקדם.
עראי וקבע במקורות נוספים אצל חז"ל:
מסכתות קטנות מסכת אבות דרבי נתן נוסחא א פרק יג ד"ה שמאי אומר:
שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
עשה תורתך קבע כיצד מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש אל יעשה אותו עראי אלא יעשה אותו קבע ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשות (דברים ה' א'). וכן בעזרא הוא אומר כי הכין את לבבו לדרוש את תורת ה' לעשות. ואחר כך וללמד בישראל חק ומשפט (עזרא ז' י'):
שמאי אומר עשה תורתך קבע אמור מעט ועשה הרבה והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות:
עשה תורתך קבע כיצד מלמד שאם שמע אדם דבר מפי חכם בבית המדרש אל יעשה אותו עראי אלא יעשה אותו קבע ומה שלמד אדם יעשה וילמד לאחרים ויעשו שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשות (דברים ה' א'). וכן בעזרא הוא אומר כי הכין את לבבו לדרוש את תורת ה' לעשות. ואחר כך וללמד בישראל חק ומשפט (עזרא ז' י'):
במה שקשור ללימוד תורה דברי חז"ל מצביעים באופן חד משמעי על עדיפות הקביעות. ידיעת התורה, ופעולתה על האדם, נבנים כתהליך ארוך טווח. תהליך זה יוכל לפעול רק על מי שמקפיד על עקביות, מי שרואה בלימוד זה את העיקר ומציב אותו במרכז חייו, מי שיש לו כח רצון ומשמעת פנימית שיכולים לבנות תהליך. עראי בהקשר זה פירושו "לעשות את הדברים מהצד", כחוויה חולפת, קלילה, שאינה מותירה רושם משמעותי על החיים
ניתן לציין כמה מעגלים שבהם ניתן לבחון את יחסי העראי והקבע:
א. בין אדם לעצמו:
העראי, הזמני, אינו מאפשר בניה לטווח ארוך. במובן זה הוא יכול להיות רק שלב מעבר. החיים מצווים לבנות מערכות של קבע ארוכות טווח. הדברים הקבועים בחיי האדם הם העוגנים של חייו, והם בעצם היצירות הגדולות שהוא משאיר אחריו- בניית הבית והמשפחה, עבודתו ופעולתו בעולם. הקבע הוא היציבות, הנאמנות, כח ההתמדה, האחריות. אולם הקבע טומן בחובו את הסכנה הגדולה של השכחה העצמית, השינה הגדולה של החיים - מי אני, מאין באתי, ולאן אני הולך. הקבע עלול ליצור ניוון עמוק. קבע הופך בקלות להיות קבעון. ידיעת העראיות מולידה את כח ההשתנות, ההתחדשות בנפש. להיות כל יום אדם חדש. תמיד לצאת ממיצרי מצרים, גם אם אל עבר הלא נודע.
מהלך מסוג זה נהוג לשייך לחיים של כל אדם- המעבר מחיי הנערות בעלי האופי הגמיש, עם מעלות ומורדות חזקים, אל חיי הקביעות שבהקמת בית ומשפחה, ומשם אל הזקנה. ניתן לדון פה על המשמעות החיובית של המונח "זקן" במקורתינו [חכמה עמוקה ומיושבת], לעומת המשמעות השלילית האפשרית [עצירת ההתפתחות], וכן להיפך לגבי המונח "ילד".
מהלך מסוג זה נהוג לשייך לחיים של כל אדם- המעבר מחיי הנערות בעלי האופי הגמיש, עם מעלות ומורדות חזקים, אל חיי הקביעות שבהקמת בית ומשפחה, ומשם אל הזקנה. ניתן לדון פה על המשמעות החיובית של המונח "זקן" במקורתינו [חכמה עמוקה ומיושבת], לעומת המשמעות השלילית האפשרית [עצירת ההתפתחות], וכן להיפך לגבי המונח "ילד".
ב. עם ישראל. המישור החברתי.
במהלך התפתחותו של עם ישראל אנו רואים את ההבדל בין אבותינו, שהיו כולם רועי צאן [כפי שמגדיר זאת יוסף]- אנשי העראי והנדודים ["שוכן אוהל ומקנה"], לבין הכניסה לארץ ישראל שהיא חלוקת הנחלות, חיי החקלאות, שהם התיישבות הקבע של עם ישראל. יתרונו של רועה הצאן הוא בניידות הגדולה שלו, שחשש הנוון הרבה פחות עמוק בה. הוא חי מיום ליום, או מחודש לחודש, ויכול בכל זמן להיות במקום אחר. אולם למרות כל זה, המהלך של התורה מכוון את הכל לישיבת הקבע בארץ ישראל. שלמות ירושת הארץ קשורה בזה שלכל יהודי יש את נחלתו, את חלקו בארץ ישראל. התורה מידעת אותנו בצורה חריפה לסכנות הרבות שביעוד זה- בנאומו של משה בספר דברים. אולם עם כל הסכנות, אנו מצווים לרשת את הארץ.
ג. בין אדם למקום
היסודות של העראי והקבע קשורים גם לתודעת האדם את חיי העולם- תודעת העראי חשה בכל רגע את "המחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית". היא חשה עד כמה חיי האדם הם שבירים, ועד כמה כל רגע מחדש הוא תלוי בחסדי ה'. חיי האדם כולם עראי בעיניו "כענן כלה וכרוח נושבת וכחלום יעוף". לעיתים, כל הפעולה של האדם בעולם היא השתדלות בעלמא, שהרי ממילא התוצאות תלויות בגורמים הגדולים מדעת האדם.
תודעת הקבע פוגשת יותר את צד היציבות והקביעות. את המהלך המתפתח של חיי האדם, כמו המהלך המתפתח של ההיסטוריה. קל לה יותר לקבוע מטרות, ולחוש בטחון שהן יכולות להתממש. ממילא, לאיש הקבע קל יותר לפעול בעולם ולתקן בו. איש הקבע חי את האיתערותא דלתתא. איש העראי חי בתמידות את התלות הגמורה באיתערותא דלעילא.
תודעת הקבע פוגשת יותר את צד היציבות והקביעות. את המהלך המתפתח של חיי האדם, כמו המהלך המתפתח של ההיסטוריה. קל לה יותר לקבוע מטרות, ולחוש בטחון שהן יכולות להתממש. ממילא, לאיש הקבע קל יותר לפעול בעולם ולתקן בו. איש הקבע חי את האיתערותא דלתתא. איש העראי חי בתמידות את התלות הגמורה באיתערותא דלעילא.
