הסטודיו עוסק בהיבטים שונים של סוגיית מבני הקארוילות-קארוון,ולוקח כמקרה מבחן את שכונת הקארונים בבת-ים. הסטודיו מתמקד בנושא זה ומאפשר פתרונות מורכבים בעיצוב פנים של מבנה קבע-ארעי בסיטואציה מקומית - פוליטית תכנונית מורכבת ששמה שכונת מצוקה.

הקרוואן הוא בית,בית או המרחב הביתי,כבר כאן ישנה התייחסות שונה לגמרי למושג שהוא בסיסי כל כך עבור כולנו. המילה בית מאגדת בתוכה מנעד שלם של תחושות ורגשות בעוד המרחב הביתי מנסה להתרחק מהם ולהתייחס אל הבית כאל אתר התרחשות אובייקטיבי.מושג הבית בחברה הישראלית השתנה עם השתנותה של החברה. הוא החל את דרכו כמו שהתחלנו אנו את דרכנו כמקום אידאולוגי. כבית החדש אליו עוברים מבלי להביט לאחור. נדמה כאילו הגבול בין הציבורי לפרטי לא קיים הבית שלי הוא הבית של כולנו.

מפגשי תושבים ורשמים מהשכונה


סטודנטים כותבים - 


" ניתן לחשוב שעיריית בת מנסה להסתיר/להסוות את שכונת הקראוונים בצמחייה, בנייני מגורים ומבנים שונים שיחביאו מן העוברים והשבים את האמת. שעדיין גם בשנת 2011, עדיין שוכנת בתוך עיר שמתיימרת להיות מודרנית שכונת קראוונים חיה ונושמת.
עיריית בת ים עוטה על עצמה מסכה גם בפן המוחשי שהיא מסווה את השכונה בתוך העיר וגם בפן המופשט שניתן לחשוב שאם נסתיר את השכונה בצמחייה ובמבנים השכונה תעלם. 
כשביקרתי בשכונה, ובביתו של איציק, ישבתי בביתו של אדם שפשוט רוצה פיתרון, רוצה שיקרה כבר משהו והוא יוכל לחוש שהוא נמצא בבית אמיתי, ולא בית מתפרק, עם גג שדולף כשיורד גשם, בית שיש בו תיבות דואר, בית עם חשמל תקין, ביוב תקין, תאורה  רחוב תקינה. בית שאישתו וילדו הפעוט יוכלו לבוא לגור איתו, ולא יצטרכו לגור במקום אחר ".
את כל אלו אין לאיציק, ולתושבי השכונה.

כתוצאה ממפגש עם תושבי השכונה  אשר אינם מתנגדים לגור במגדל, ואפילו מתארים זאת כחלום, הפרויקט שלי רוצה להגשים להם את החלום הזה.


-  " בשעה תשע בבוקר הגענו לשכונה שהייתה ריקה לחלוטין. שקט, אין אנשים,  כל המכוניות מחוץ לקראוונים או יותר נכון, על המדרכות. נראה שאנשי השכונה עוד לא התחילו את היום שלהם. נפגשנו עם איציק, שמסתבר ששכח מבואינו. הוא סיפר שלשכונה אין וועד ואין פגישות או התאספות כלשהי אז דורון ביקש ממנו לקבץ את כל התושבים בשבוע הבא כדי שנראה להם את הפרוייקטים שלנו. אז שבוע הבא אנחנו בשכונה שוב,            עם התושבים ".


" בת-ים. שכונה. כביסה תלויה בחצר. אין גדר. כלב קשור שלא מפסיק לנבוח. מכולת אשפה עולה על גדותיה. מכונית נטושה.
שני ילדים קטנים יחפים וללא חולצה משחקים בחוץ, נכנסים אל בין הקרוואנים ויוצאים אל השביל המפריד בין השכונה לחורשת העצים בה עמדנו.
בדרך מחניון הקאנטרי, מעבר לכביש, אני מדמיין את שארית התמונה המסתתרת מאחורי הגינה המושקעת והחומות היפות שהקימה העירייה. בכלל לא נראה שיש כאן שכונת קרוואנים שכזאת.
הדמיון הפורה מנסה גם להשלים את ההמשך מעבר לחורשה המלאכותית - המסודרת למופת - אל מול תערובת המבנים, עצים, חיות, רכבים ופסולת הפזורים בשכונה.

הילדים שמחים ועליזים אך שום דבר בתמונה הכללית לא מסגיר את העובדה שאנו עומדים בפתחה של שכונת קרוואנים לא כל-כך נעימה למחיה המהווה עבור חמישים משפחות את הבית(?) כבר למעלה משני עשורים.
למרות שבביקור הראשון לא נכנסנו אל השכונה פנימה, כבר התקבל רושם די חזק לגבי אופי המגורים באופן כללי. מה שלא היה כל-כך ברור בשלב זה היה במישור החברתי. הדיירים ".